מבומביי ועד האמפי

אוקטובר 26, 2004 0:10 | מאת | מה דעתכם?

כאשר הגעתי להודו, הייתי חסר אונים. לפני שנסעתי כולם אמרו לי, "אל תדאג, ברגע שתנחת תמצא מליון ישראלים והם כבר יכוונו אותך". אני לצערי הרב סמכתי על העצות האלו. הבעיה היתה שנחתתי בבומביי.

בומביי זו עיר גדולה, מודרנית, מסריחה, מדהימה, מלאה קבצנים, עם אוכל לא רע, עם המון לכלוך. במילים אחרות עיר אמביוולנטית מאוד. אך הפרט החשוב ביותר לגבי העיר בומביי (או לפחות זה שהיה חשוב לי באותו רגע) הוא שישראלים בורחים משם בתוך פחות מיום. כך שעצה שניתנה לי, לא היתה תקפה במיוחד.

במזל, ירדה איתי מהמטוס אמריקאית נחמדה שחיה כבר 7 שנים בישראל, וגם היא לא קבעה טיסה ישירות לגואה (כמו שעשו רוב הישראלים). היא היתה מעט יותר מעורה ממני במקומות שניתן ללכת אליהם בבומביי ויצא ששכרנו חדר במלון במחיר מופקע, אבל זה היה קרוב לרכבת כך שלא היינו צריכים לקום מוקדם למחרת.

באותו היום טויילנו לנו בבומביי, ומצאנו מסעדת תיירים נחמדה ומטופחת. בתור אוכל מתחיל בהודו הזמנתי מיד ציקן ביראני. האורז (ביראני) נראה מעולה ואני שהייתי רעב לקחתי ממנו מלא החופן. 10 דקות אח"כ ושלוש כוסות מים מינרליים הצלחתי לחזור ולדבר.

למחרת קנינו את כרטיסי הרכבת, גם כן במחיר מופקע, כי במקום לקנות מקום בסתם קרונות שינה, קנינו בקרונות שינה עם מזגן. אמנם היה נוח, אבל יכולנו להשיג את הכרטיסים האלה בהרבה פחות.

אני, חסר חוש כיוון שכמותי, לא ידעתי איפה אנחנו יורדים, אז ירדתי איתה. היא הביאה אותנו לגואה, לחוף שנקרא ואגאטור שהוא כנראה החוף עם הכי מעט ישראלים שיש בגואה. אם הייתי טורח להיוועץ בספר הלונלי פלנט שלי הייתי מגלה שיש עוד חופים עם הרבה יותר תיירות, אך אני כהרגלי שכרתי חדר בגסטהאוס במחיר מופקע ועם עשן של אופנועים שנכנס מהחלון.

שהיתי שם שלושה ימים שבמהלכם הספקתי לשכור אופנוע, ליסוע בדרך חשוכה כאשר לפתע המצבר כבה והצפצפה לא עובדת. אני רגיל ליסוע בצד ימין אבל בהודו נוסעים בצד שמאל, אני באמצע ירידה תלולה בדרך צרה ורוב האנשים שנוסעים באזור על האופנועים השכורים שלהם מסטולים לגמרי.

אין צורך לציין שכשהגעתי לגסטהאוס הנחתי את האופנוע בצד ולא התקרבתי אליו שמשך כל 3 הימים האלה עד שהחזרתי אותו בתום תקופת השכירות.
בשלב הזה, לבד, חסר התמצאות, ללא שמץ של הרגשה טובה כבר חשבתי לחזור הביתה ולהגיד שלום לכל הטיול הזה. הדבר היחיד שעצר אותי היה משפט שאמרו לי כמעט של החברים שלי שחזרו מהודו - " מי ששורד את החודש הראשון לומד לאהוב את המקום".

אז החלטתי שלא משנה מה, אני נשאר בהודו לפחות חודש.
לאחר 3 ימים בואגאטור שמתוכם יום שלם ביליתי עם כאבי בטן וחוסר יכולת לקום מהמיטה, החלטתי שקצה נפשי במקום. ראיתי שלט שאמר "נסיעה להאמפי, רק 250 רופי". אין צורך לציין שזה נראה לי הרבה כסף, הבל החלטתי ללכת על זה הי אחד החברים שלי אמר שהאמפי ממש מדהימה.

משרד הנסיעות הקטן שהשלט היפנה אותי אליו קבעתי נסיעה ליום למחרת. הם אמרו לי שעלי להגיע לקאלאנגוט (חוף בגואה) ל"סיינט אנטוניס צ
אפל". הם טענו שכל ריקשה תביא אותי לשם.
למחרת, יצאתי כמה שעות טובות לפני הזמן. מצאתי ריקשה ושאלתי אותו אם הוא יודע איפה "סיינט אנוטוניס צאפל", הנהג אמר שכן, קבענו מחיר ואני עליתי על הריקשה. באמצע הדרך הוא נזכר לאמר לי שהוא בעצם אינו יודע איפה המקום.

אני ביאושי ניסיתי לאמר לו "איטס דה פלייס וויז באס סטיישן, איי ניד טו טייק א באס". הנהג הנהן במרץ "איי נו, איי נו באס סטיישן". נרגעתי וחזרתי לשבת. הוא הסיע אותי לתחנת אוטובוסים עצומה. אני ירדתי, לקחתי את התיקים שלי ושילמתי לנהג. בתוך שניות הוא כבר לא היה שם.

מן הסתם זו לא היתה התחנה הנכונה, ולא היה להם מושג איפה נמצאת "סיינט אנטוניס צ
אפל". למזלי הם הסבירו לי שקאלאנגוט זה רחוב אחד ארוך, אז התחלתי ללכת. והלכתי והלכתי והלכתי. רק לאחר כמה קילומטרים מישהו ידע איפה המקום "כבר מעבר לסיבוב". רק שהסיבוב היה אחרי עוד קילומטר, והמקום עוד שני קילומטר אחר כך. יצא שעשיתי טרק בקאלאנגוט עם מלא הציוד על הגב.

הגעתי למקום כשעה לפני הזמן רק כדי לגלות שאני הנוסע היחיד שעולה משם והם פשוט נסעו ברגע שאני הגעתי.
במשרד הנסיעות הבטיחו לי שזו נסיעה של תיירים בלבד, אך במשך כל הדרך עד לתחנה הראשית שלהם עלו וירדו הודים מהאוטובוס על בסיס מקום פנוי.

בתחנה הראשית עלה עוד זוג ישראלים, שניהם דיילי אוויר שערכו טיול בהודו למשך חודש. לפחות היה לי עם מי לדבר. זה כבר גרם לי להרגיש יותר טוב.
באמצע הנסיעה (כשכל הזמן עולים ויורדים הודים) עלה הודי עם ילד קטן בידיים. הפנים של הילד היו מכוסות במטפחת והוא השתעל שיעולים חורקניים. אני הסתכלתי על הדיילים והם הסתכלו עלי. "שחפת" אמרנו ביחד ומיד הוצאנו את הראש מהחלון.

כך עברה עלינו רוב הנסיעה. דווקא היה נחמד.
הגענו להאמפי בסביבות 4 בבוקר. הדייל אמר שאמרו לו שכל הגסטהאוסים הטובים נמצאים בצד השני של הנהר. אז חיכינו עד 6 בבוקר כאשר הקסיסוניות (סירות קטנות) החלו לפעול והעבירו אותנו לצד השני של הנהר (בעבור תשלום כמובן).

כל הגסטהאוסים שם היו מגעילים ולא מצאנו אפילו ישראלי אחד. כולם תיירים אירופאים או אמריקאים. בסופו של דבר מצאנו שני חדרים ריקים בגסטהאוס אחד ושכרו אותם ליום/לילה הקרובים. הלכנו לישון.
קמתי בצהריים והלכתי לטייל לי בשוק של האמפי.
הללויה!! המקום שורץ ישראלים!! יש עם מי לדבר.
תפסתי איזה אחד באמצע שהוא כתב יומן ודובבתי אותו. מה יש לעשות כאן איפה כולם.
כאשר הוא שמע על הגסטהאוס שלי הוא נדהם – "אבל למה אתה שכרת כאן… כל הגסטהאוסים הטובים נמצאים בצד השני של הנהר".

קומדיה של טעויות. עוד באותו יום העברתי את הדברים שלי לגסטהאוס שאנטי שנמצא בצד השני של הנהר. גסטהאוס מדהים שנראה כמו קיבוץ עם נוף של מקדשים ושדות אורז. החדרים היו בעצם בונגלוסים קטנים והכל לא ממש יקר.
האנשים שם היו ממש נחמדים ואיתם טיילתי חלק גדול מהטיול. כמה ימים אחר כך כבר יכולתי לאמר בפה מלא "אני אוהב את הודו". ונשארתי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *