השיבה

יולי 24, 2005 17:29 | מאת | 2 תגובות

"אורי, תבדוק באינטרנט אם הטיסה מתעכבת".
"לא אמא, רשום שהיא תנחת בזמן – אבל זה לא סופי".
 
יום חמישי, 19:00, הבית כמרקחה. אחי הקטן עומד לחזור מטיול של 5 חודשים. בניגוד אלי הוא לא הפתיע את כולם וחזר מוקדם.
אמי היקרה נכנסה לנישה של חגיגיות ולחץ. מולה ערימה של בלונים צבעוניים, חלקם רגילים וחלקם ארוכים. היא לקחה נשימה ארוכה והתחילה במלאכה.
אני מכין בפוטושופ ברכה חביבה לקראת שובו של אחי היקר. הספר שקניתי לו כבר מוכן על השולחן ממתין לו שיחזור ויקרא בו. האלבום עם התמונות ששלח מהטיול שלו כבר מלא לאחר כשעתיים בהם עמלתי לסדר 116 תמונות לפי סדר כרונולוגי.
אבי…. ישן על הספה בסלון. כל אחד עושה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב.
 
"אורי, תבדוק באינטרנט אם הטיסה מתעכבת".
"אמא בדקתי לפני 5 דק, זה לא השתנה מאז"
"תבדוק בכל זאת"
"לא סופי"
 
בום!
קללה נשמעת מכיוון המטבח. אני ממהר לבדוק מה קרה ומוצא את אמי מתבוססת לה בין קרעים של בלון שנופח קצת יותר מדי. אבי מסתובב על הספה וממלמל מתוך שינה. אמי לוקחת בלון ארוך ומתחילה לנפח אותו רק כדי שיתפוצץ גם הוא עוד לפני שהגיע למחצית מגודלו.
אני לוקח אותה הצידה ונוטל על עצמי את המשימה של ניפוח הבלונים. אמי לא יכולה לשבת בשקט ומתחילה לטאטא את הבית. אבי נוחר בקול רם כדי להבהיר לכולנו שגם הוא משתתף בתהליך.
 
"אורי, תבדוק באינטרנט אם..."בום!
"אמא, את ליד האינטרנט, תעשי רענן"
"איפה כתוב רענן?"
"F5"
"אני לוחצת על F ו 5 ביחד?"
"לא.. את... חכי רגע אני בא"
 
גם הפעם, כמו 10 דק קודם, לא קיבלנו מידע חדש. חזרתי למלאכת ניפוח הבלונים. לאחר ניפוח של כ 20 בלונים (ופיצוץ של 5) הבנו כולנו שלא נותר מה לעשות. עם 6 שעות עד לנחיתתו של המטוס, החלטתי ללכת לישון. אמי ראתה את ההגיון שבפעולה והלכה גם היא לישון.
 
"אורי, תכוון את השעון שלך ל 4:15, אני מזמינה השכמה לאותו זמן מבזק".
 
כיוונתי את השעון, נשכבתי על המיטה ועצמתי עיניים.
חשבתי לי מחשבות נהדרות על הכיף שבלפגוש את אחי אחרי כל כך הרבה זמן, הרגשתי את השינה נופלת עלי והכל הפך שחור.
 
"אורי, רק לפני שאתה הולך לישון, תבדוק באינטרנט אם הטיסה מתעכבת".
"לא סופי" צעקתי מבלי לקום מהמיטה.
 

 
פיפ פיפ פיפ פיפ פיפ טוללולולולולולולולולולולול
 
השילוב של שני הצלצולים העיר אותי וקמתי כדי לגלות את אמי יושבת ליד המחשב ומדי פעם לוחצת על F5.
 
"זה לא עובד, זה לא מראה לי את הטיסה"
"זה בגלל שאת בחלון אחר, שניה"
 
אני עובר לחלון המתאים ומרענן את האתר. המילה סופי מופיעה באותיות אדומות על המסך ושעת הנחיתה היא 4:55.
 
"אתה רואה, ידעתי שזה לא יתעכב. אנחנו חייבים למהר, לך תעיר את אבא שלך".
 
הכנתי את עצמי למשימה. לקחתי את הצעצוע המצפצף, את השעון המעורר, נוצה לדגדוגים, כמה מחטים למקרי חירום והייתי לוקח גם נבוט, אבל לא היה לי. לאחר שהשתמשתי בכל אחד מהפריטים ללא הצלחה נאנחתי וגלגלתי את אבי מהספה. בתוך מספר שניות הוא כבר היה על הרגליים תוך שהוא ממלמל "אני רק נמנמתי, אפילו לא ישנתי".
 

 
הגענו עם המכונית לשדה התעופה. ראינו שלט שהסביר שהחניונים 0 ו 3 מלאים. עברנו את חניון 0, עברנו את חניון 1, עברנו את חניון 2 (אבא תפנה כא… לא משנה) והגענו לחניון 3.
לאחר 10 דק של שיטוטים חסרי תכלית אבי הסכים לנסות את חניון 2. מצאנו חניה תוך שניה בדיוק ורצנו לאזור הקבלה.
 
לאמי היה אמור לחכות אישור מיוחד שמתיר לה להכנס לשדה התעופה עצמו ולקבל את פניו של אחי. עצרנו את אחת הדיילות באזור שהפנתה אותנו לדלפק נסתר. ישבה שם פקידה חמורת סבר שהביטה באמי בעין בוחנת ושאלה למה אמור להיות לה אישור כזה.
 
טכנית,  לא אמור היה להיות אישור כזה, אבל עם הקשרים הנכונים (בן של ידידה שעבד פעם בחברת הביטחון שמאבטחת את שדה התעופה) אפשר להשיג הכל.
 
לאחר הסבר מבולבל קצר בדקה הפקידה במחשב וגילתה שאכן יש לאמי אישור כזה. בתוך מספר שניות אמי נעלמה לה מאחורי הדלת הכבדה ואנחנו נותרנו לחכות יחד עם כל השאר.
 

 
מסביב לדלת הראשית המפרידה בין שדה התעופה לאזור הקבלה יש חצי עיגול ענק שאליו אסור להכנס. יש שומר ליד הדלת שמשגיח על העיגול ודואג שאף אחד לא יעבור את הקו. זאת אומרת.... אמור לדאוג. ברגע שהתחיל הרצף של החוזרים העיגול היה כלא היה. השומר עמד שם ומבט מבולבל בעיניו כשעדר של אנשים חלף על פני הקו והחל בצעקות של שמחה, נשיקות וחיבוקים.  לאחר שחצי מהם כבר יצאו את תחומי הקו בדרכם הביתה תפס השומר אומץ והחל לבקש מאנשים לחזור למקום המותר.
 
לפתע ראינו אותם, אמי ואחי יצאו מהדלת דוחפים עגלה ועליה תיק ענק.  על גבו של אחי היה עוד תיק קטן אבל לא הבחנתי בו באותו זמן.  רצתי אליו  והתחבקנו. לאחר מכן הוא פנה ימינה לחבק את אבי ואז הבחנתי בתיק הקטן עת שהוא פגע בי והעיף אותי שני מטרים הצידה.
 
מסתבר שאחי הבטיח לידידה שלו להסיע אותה לחולון. אז היתה לנו אורחת. חמשתינו ארז את פקלותינו (כל אחד מאיתנו סחב דבר מה) ופצחנו במסע לעבר המכונית. עלינו לקומה 3 שכן ממנה ירדנו.  כשהגענו לשם גילינו שזו הקומה של האוטובוסים. רק אז נזכרנו שבעצם צריך לרדת בקומה 1, לעבור מעל הכביש על המסילות הנעות, ואז להגיע לעוד מעלית, לעלות לקומה 3 ומשם ללכת למכונית. עשינו זאת. והתחלנו להתברבר בחניה בחיפוש אחר המכונית.
 
זכרנו בפירוש שחנינו בשורה F, אבל המכונית שלנו לא היתה שם. לאחר כ 10 דק של ברבור העלה אבי רעיון שאולי אנחנו בחניון לא נכון. בירור קצר העלה שיש חניון מזרחי ויש חניון מערבי.
הגענו למעלית וירדנו לקומה 1, הלכנו על המסילות הנעות, ירדנו במעלית השניה לקומת הקרקע, הגענו למעליות המערביות, עלינו לקומה 1, הלכנו על המסילות הנעות, עלינו לקומה 3. ואז ראינו אותה.
 
בשמחה ובצהלה העמסנו את התיקים על המכונית. נדחסנו חמשתנו פנימה ונסענו הביתה עייפים, אך מרוצים.
 
דרגו אותי באינדקס הבלוגים

2 תגובות

|
|

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *