כשהייתי קטן, אני לא זוכר באיזו כיתה, יצאתי באחת ההפסקות לחצר, עליתי על אחד הביתנים וניסיתי לקפוץ ממנו ולתפס על הברזלים של הסל שעמד מולו. המרחק לא היה גדול כל כך אבל היה קיים בי הפחד שאני אקפוץ חזק מדי ואולי אפגע מהברזלים.
לאחר כ 8 פעמים שניסיתי הגיע ילד נוסף ושאל אותי מה אני עושה. לאחר שהסברתי הוא נעמד מאחורי וניסה גם הוא. וכך ניסינו אחד אחרי השני, בתורות, להגיע בקפיצה מהביתן אל הסל.
בתוך מספר דקות לא רב היו כ 10 ילדים בתור והמספר רק גדל. אני הייתי הראשון שהצליח והרגשתי נהדר עקב כך. הרגשתי נהדר אף יותר לראות שבצורה ספונטנית הצלחתי ליצור התארגנות למשחק חדש.
– –
בצבא, בעת אחד הקורסים המתקדמים שעברתי היו לנו יציאות של חצאים (שבת כן שבת לא). כל הקורסים המתקדמים האחרים קיבלו שבת מיוחדת אחת בלוח שלהם שבה הם כביכול אמורים להשאר אבל כתוב שהם יוצאים. בלוח שלנו לא היתה שבת כזו… מיותר לציין שהתמרמרנו.
ביום חמישי שלפני השבת האחרונה שהיינו אמורים לסגור בבסיס, הגיע המש"קית שלנו לשיחת "טרום-שבת", מעין שיחה שבה סוקרים את השבוע שהיה, מדברים על הבעיות שנתקלנו בהן, על פתרונות אפשריים, על בעיות עם המפקדים ועוד כהנה וכהנה. בסיום השיחה היא נתנה חיוך ממזרי ואמרה "עכשיו כולכם עולים על א`, אתם יוצאים הביתה".
אני בוודאי לא צריך לתאר את השמחה שאחזה בנו. מיהרנו אל מחסן הציוד וכל אחד מאיתנו פשט את בגדיו ועלה על מדי א`. תוך כדי לבישת המדים פצחתי בספונטניות בשיר הנושא של הפלינסטונס (משפחת קדמוני). לאחר השורה הראשונה הופתעתי לגלות שכל הקורס שר את אותו השיר ביחד איתי. עוד מקרה של ספונטניות גוררת נכנס לרזומה.
– –