פסח, חול המועד.
4 אנשים עובדים  במשרד של חברת אינטרנט מסויימת (שהשם שלה מתחיל ב ת נגמר ב ז ובאמצע יש "פו"). העבודה מתקדמת במהירות יחסית. עקב החג הרבה אנשים נמצאים בימי החופש שלהם וכמות העבודה קטנה בהתאם. בערך ב 11:40 נשמעת הקריאה "מתי אוכלים?"
 
רעב היא תחושה הפוקדת חיה או אדם כאשר אין מסופק לה מזון במידה הנדרשת. (ויקיפדיה).
 
ב11:50 החלו הדיונים הרי הגורל בנוגע ל"מה אוכלים". שניים לא מוכנים לאכול אוכל שאינו כשר לפסח (מה שמוריד את כל חנויות הספגטים הפתוחות באזור). האחד לא יכול לאכול שום דבר שמכיל גלוטן (מה שמוריד גם את כל האפשרויות של קמח המצה). נשארנו אם אפשרות אחת – בשר (סופריצה!!).
 
בשר הוא הכינוי לשרירים, המשמשים למאכל. המקור היחיד של הבשר הוא מן החי. הבשר עשיר בחלבון, שומן וויטמינים שונים, דוגמת B12. בבשר כמות זעירה של פחמימות המאוחסנות כגליקוגן. (ויקיפדיה)
 
התחנה הראשונה שלנו היתה מסעדה לא יקרה ולא זולה הנמצאת ליד מקום העבודה. כבר ממבט ראשון ראינו במקום מפוצץ. הצלחנו להשתחל ולתפוס שולחן שנעזב לא מכבר (עדיין היתה צלחת ובה שאריות קציצה על השולחן). שמחים וגאים על יכולת השולחניזציה שלנו שוחחנו לנו בעודנו ממתינים למלצרית שתפנה את השאריות.
לאחר כרבע שעה שבה הבהרנו לשתי מלצריות שונות שאנחנו ממתינים לשירות, קצנו בהמתנה והחלטנו לנסות מסעדה אחרת.
 
שרות הוא שווה הערך הלא-חומרי של ה"טוב". (ויקיפדיה באנגלית)
 
לאחר דין ודברים (ונסיון נואש שלי להניא את כולם מהרעיון) החלטנו ללכת לקניון איילון. ההליכה היתה ארוכה. ארוכה מדי. 10 דק שלמות.
כאשר הגענו שמנו פעמינו אל שיפודי התקווה מתוך ידיעה ברורה שכולנו יכולים לאכול שם ושהם פתוחים גם בפסח. הבעיה היחידה היתה שכולם ידעו את זה.
בתור שהשתרך מחוץ לדלת המסעדה היה מספר עצום של אנשים, לפחות כמספר הפרקים של היפים והאמיצים (טוב, אז לא. אבל היו הרבה).
בעיניים בוכיות הציע הגבוה מבינינו שנלך למקדונלדס באותו קניון אך האלרגי לגלוטן פסק כנגד. בצר לנו יצאנו מהקניון והתחלנו את הדרך הארוכה בחזרה למסעדה הראשונה.

ייאוש הוא רגש של אובדן תקווה וכישלון בעניין שהוא חשוב לאדם. בעקבותיו ייתכנו תחושות של עצב, אכזבה או דיכאון. (ויקיפדיה)
 
ברוב יאושנו וכאב רגלינו הצלחנו להשתחל חזרה לשולחן מלוכלך נוסף באותה מסעדה ראשונה וצעקנו למלצרית שאנחנו ממתינים להזמין. בזמן שאנו מחכים, הגיעו חבורה של 6 אנשים והתיישבו בשולחן הגדול הפנוי והמלוכלך. המלצרית מיד ניגשה לפנות להם את השולחן ולנקותו.
בשלב הזה אני החלטתי שנשבר לי ואני לא מתכוון לאכול באותה מסעדה בזמן הקרוב. הודעתי לכולם שאינני מתכוון לספוג יחס חסר שרות שכזה ופניתי החוצה מהמסעדה.
ידידי, ברוב רעבונם הפקירו אותי לגורלי ונותרו בתוך המסעדה בעוד אני יוצא ממנה בכעס. כשלוש דקות לאחר שיצאתי מהמסעדה צלצל הסלולארי שלי. מהצד השני היה האלרגי לגלוטן שאמר שהמלצרית לוקחת הזמנה ושאל מה להזמין לי. לאחר שהבהרתי לו שאינני מתכוון לאכול שם הוא נאנח ואמר "טוב חכה לנו אנחנו באים".
 
הזכות לכבוד, שהיא אחת מזכויות האדם היסודיות, קובעת שזכותו של כל אדם לקבל יחס אנושי ומכובד, ולא יחס מבזה ומשפיל (ויקיפדיה)
 
לאחר שהם פגשו אותי בחצי הדרך, הגענו למסקנה שיש בידנו שתי אפשרויות אחרונות. האחת מקום זול וטעים שייתכן והוא פתוח, אבל הדרך אליו אינה קצרה במיוחד. השניה מקום יקר יחסית (אל גאוצו) שהוא בוודאות פתוח והוא נמצא במרחק של 2 דק.
לאחר שיחה קצרה עם הרגליים שלנו נוכחנו שהארנק צריך לוותר הפעם ושמנו פעמינו לכיוון אל גאוצ
ו. כשנכנסנו שמחנו לגלות את המקום ריק יותר מתמיד. מלצרית אדיבה הואילה להביא לנו את התפריט ואז גילינו לחרדתנו שבפסח אין ארוחות עסקיות, אך באשר אבדנו, אבדנו.
לאחר ארוחה משביעה  שעלתה בממוצע כ 100 שקלים לאדם (אחד מהם לא הביא ארנק אז אני שילמתי עליו – קנס של 200 ש"ח)  חזרנו לעבודה.
בסה"כ, בעבור ארוחה שארכה כחצי שעה, נעדרנו מהעבודה כשעתיים וחצי.
 
זמן הינו ביטוי פילוסופי-לשוני, המתאר מידת המשך או הפער בין שני מצבים או ארועים. (ויקיפדיה)
 
אתם מוזמנים לראות את הדרך שעברנו בתמונה הבאה:

30 תגובות

|
|

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *