על הדת ועל הטופי

8:00 בבוקר. אני ישן בדירה של ההורים. אמי היקרה מעירה אותי. אני מסתכל על השעון ומסתובב על צידי השני על מנת להרדם.
8:10 בבוקר. אמי היקרה שוב מעירה אותי אך הפעם לא עוזבת עד שאני קם. קורי השינה נעלמים אט אט מעיני תוך שמתחוורת לי האמת הנוראה מכל, אני צריך ללכת לשבת חתן.
 
לא מזמן נהניתי בחתונתה של בת דודתי, אך כנראה שעל כל הנאה צריך לשלם והפעם נאלצתי ללכת לבית הכנסת על מנת להיות נוכח בעת שהחתן, אביו, סבו, אבי הכלה, סבה של הכלה ואף אבי שלי עולים לתורה.
אז השתעממתי, העמדתי פנים שאני קורא בסידור למרות שלא היה לי מושג באיזה עמוד נמצאים, נאלצתי לחבוש כיפה שמשום מה התעקשה ליפול בכל 2 או 3 דקות (ואני מסרב להשתמש בסיכה) וחשבתי על שתי תובנות שהחלטתי לחלוק עמכם ולכתוב אותן בבלוג כדי שהיום הזה לא יהיה בזבוז זמן נוראי:
 
מישהו מכם עדיין אוכל סוכריות טופי?
בעבר כולם אכלו את הסוכריות האלה שנדבקות לשיניים ומהוות מוקד משיכה לחיידקים כמו נורה דולקת לפרפרים בלילה. אבל ככל שחלפו השנים הפסקתי לראות את הטופי בידיהם של הילדים ואת מקומו תפסו ממתקים אחרים.
היה אפשר לצפות שחברות הטופי יעברו לייצר ממתקים אחרים או יפשטו את הרגל, אך מסתבר שיש מוסד אחד שלא מפסיק לפרנס את החברות האלה – עזרת הנשים. כמויות הטופי שנזרקו שם היו יכולות להשביע כפר בסומליה.
נראה שהנשים לא מרוצות כל כך מהדת הזו שדי מציבה אותן במקום נחות משהו, אז הן מנצלות את המקום היחיד שבו מותר להן להפגין כוח ומנסות לטווח את הרבנים ואת העולים לתורה ובערך את כל מי שנמצא בטווח הטופי שלהן. אם לא ראיתם את ההנאה המציפה את פניהן של הנשים בעת זריקת הטופי, לא ראיתם הנאה מימיכם.
למרות זאת, הייתי רוצה להיות שם. אני בטוח שלכל הגברים בבית הכנסת היתה משאלת לב סמויה להצטרף לנשים למעלה ולטווח את העוברים והשווים. בואו נודה על האמת, אנחנו היינו פוגעים יותר טוב. אנחנו גם היינו מכאיבים באמת. זה בגנים שלנו – אנחנו ציידים.
 
מישהו באמת מבין מה הרבנים אומרים?
בחלק מהזמן הם מדברים ברור, בעיקר בדרשות שהם נושאים. בחלק השני, בברכות בעיקר, הם מצליחים למלמל בצורה שנדמה שאם תקשיב קצת יותר טוב אולי תצליח למצוא משמעות. אני תוהה אם זו מיומנות שמלמדים בישיבות, כיצד לברך מבלי שיבינו אותך כדי שאם תטעה איש לא יוכל לאמר לך את זה.
למרות שלעיתים לא מבינים מה הם אומרים, הם עדיין אומרים את זה בעוצמה שנשמעת בכל בית הכנסת, מה שמוביל אותי לשאלה הבאה האם מתקינים לרבנים מיקרופונים סמויים בתוך הפה? זה פשוט לא הגיוני שכשהם מדברים שומעים אותם בכל בית הכנסת, אבל כשהעולים לתורה קוראים את הברכה שומעים רק לחשושים. הרבנים האלה הם כמו עמיר פרץ רק עם מגהפון פנימי.
 
לסיכום:
סיוט זה לא היה, יותר מתאים לכנות את זה "אי נוחות זמנית". מן הסתם הלכתי הביתה מיד אחרי האוכל (לפחות שבעתי אחרי שהשתעממתי) כשרק מחשבה אחת מנקרת במוחי – איך לכל הרוחות לא הצלחתי לתפוס אפילו סוכרית טופי אחת?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *