חצישלישרבע היא בלוגרית שכבר מזמן נמצאת בRSS שלי. הפוסטים שלה כמעט תמיד מעניינים ונותנים לי תובנות שונות לגבי עצמי.
בפוסט הנוכחי היא מספרת איך בעבר היא לא התמודדה נכון עם ראיונות העבודה, ככל הנראה בגלל שהיא לא באמת רצתה להתקבל.
לפני שנתיים בדיוק התחילה התקופה בה חיפשתי עבודה, בזמנו עוד לתפקידי פיתוח. בגלל הרקע ממנו באתי, להשיג ראיונות עבודה היתה פחות הבעיה שלי. לעבור אותם, לעומת זאת – נראה עבורי בלתי אפשרי. שוב ושוב ושוב נפלתי על אותן בעיות, על אותם צדדים חלשים, כשאז מדובר היה במיומנויות טכניות מסויימות. ידעתי את זה יופי, ולפני כל ראיון ידעתי שזו תהיה בעיה שסביר שתצוץ – אבל לא עשיתי כלום בעניין. היה לי את הזמן, היו לי את המשאבים, היתה גם היכולת – לא היה שום דבר שמנע ממני לעבוד על הצדדים החלשים ולשפר אותם.
בפועל? לא עשיתי עם זה כלום.
למה? כי לא רציתי.
מאז היא כבר הספיקה להסביר לעצמה מדוע היא לא באמת ניסתה להתקבל לעבודה. ובראיון הנוכחי (השני מאז שהתחילה שוב לגשת לראיונות) היא לימדה את עצמה, איך להיות היא עצמה גם בראיונות השונים.
בגללה, אמרתי לעצמי, הראיון שלי בכלל לא ייחשב. בגללה, אני לא אקבל הזדמנות לראיין מישהו כמו שצריך.
באותו רגע אמרתי לעצמי: אני כועסת על הבחורה הזו כי בגללה אני אכשל בראיון
וזיהיתי את הרגע הזה.
בהרף עין, שאלתי את עצמי את השאלות:
1. האם זה נכון?
ואז עצרתי וחשבתי. לא! זה לא נכון! לא נכשלתי בראיון, הראיון קורה ברגע זה ממש.
2. האם את יכולה להיות בטוחה שזה נכון?
אני לא יכולה להיות בטוחה בכך, כי זה לא גזירה משמים. הראיון לא נסתיים, כולנו כאן.
3. איך את מרגישה כשאת חושבת את המחשבה הזו?
אני מתעצבנת! אני חשה חסרת אונים שהבחורה הזו נפלה דווקא עליי.
4. איפה תהיי ללא המחשבה הזו?
אני לא ארגיש חסרת אונים! אני ארגיש שאני יכולה לשנות זאת, שאני יכולה לעשות משהו לשיפור המצב.
ואז – ההיפוך: אני לא כועסת על הבחורה הזו
אני לקחתי את התובנות הנ"ל לתשומת ליבי. לא אחת מצאתי את עצמי נופל באותם כשלים בראיונות העבודה שעברתי. אני מקווה שבראיון הבא (לכשיהיה) אשכיל להיות אני עצמי.