tapuzo נוהג לכתוב על נושאים פוליטיים ולא אחת נוטה לקיצוניות שאני אישית אינני מסכים עימה. אך כאשר, מפעם לפעם, הוא כותב פוסט שאינו פוליטי הוא משאיר אותי נדהם מהיכולת שלו לבטא בכמה פסקאות נושאים המסתובבים להם מזה זמן רב במוחי ולא מוצאים מנוח.

בפוסט האחרון שלו הוא כותב על תופעת הילדים שרוצים וההורים שנותנים להם. הוא מספר על שיחה ששמע בין שתי אמהות בסופר.

זה הזכיר לי ששמעתי שתי אמהות מדברות בסופר, והאחת מספרת לשניה שהבת הקטנה שלה "הכריחה אותה לתת לה ללכת לווליום הזה של כוכב נולד עם האחות הגדולה". ולשאלה של חברתה אם היא הרשתה לה ענתה "נו היתה לי ברירה, את יודעת מה היא הייתה עושה בבית אם הייתי אומרת לא?". הן עמדו ליד מדף שלם של דגני בוקר ואותה אם הוסיפה תוך חיפוש מדוקדק של הקופסא הנכונה "את יודעת איזה גיהנום יש אצלנו אני רק טועה בסוג של הקורנפלקס שהן אוהבות.."

הוא מתאר את התופעה הקיימת שלא מסתכמת ביציאה למופעים. הילדים של היום יודעים לדרוש גם בגדים, יומנים, הצגות ובעצם כל דבר הנמצא באופנה הנוכחית. וההורים של היום מתקשים לומר לא. הוא תוהה האם הילדים באמת צריכים את מה שהם דורשים.

בשביל מה ילדה בת חמש צריכה בכלל דמי כיס? מה נחסך ממנה כבר בגילה הצעיר בגן או בית, עד שהיא צריכה כבר להצטרף לתרבות השופינג ולמעגל הצריכה? באיזה שלב ואיפה אתם משאירים בדיוק את ילדתכם בת ה-5 לבדה כך שהיא נאלצת בכלל להשתמש בדמי כיס? או שאולי היא צריכה להתחיל לחסוך עבור רכישת ערכת איפור בגיל 6? מה יקרה אם תחכו שנתיים? שלוש?

הוא לא מתעלם גם מהמצב ההפוך, כאשר ההורים הופכים לזקנים ומתקשים לדאוג לעצמם. אתם מוזמנים לקרוא את הכל בפוסט "אבל הילד שלי דורש!".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *