אללה נגד אלוהים

אני לא נוהג להעתיק כותרות מהפוסטים עליהם אני ממליץ, אבל זו פשוט כותרת מושלמת.

דקל אבשלום כותב בלוג בשם "לדמוקרטיה אמיתית" וכמו שהשם מרמז, הבלוג עוסק בעיקר בנושאים אקטואליים, חברתיים, כלכליים ופוליטיים.
בפוסט הנוכחי דקל תוהה האם הביקורת של העולם המערבי בכלל והאפיפיור בפרט על האיסלאם היא מוצדקת. כבר בפתיחת הפוסט הוא מציג לנו את הסתירה המובנית בעצם ההגדרה של האלוהים היהודי-נוצרי.

מהנאום שהתבסס על הציטוטים של הקיסר, מסביר לנו האפיפיור מה ההבדל בין אללה המוסלמי לבין אלוהים בפרשנותו הנוצרית. בזמן שהנוצרי מסכים עם אחיו המוסלמי על כך שאלוהים הוא אינסופי, הנוצרי ממשיך מעבר לכך ומוסיף שאלוהים הוא גם טוב. לפי הגישה של האפיפיור ושל הקיסר הביזנטי מנואל, המוסלמים לא רואים את אלוהים כטוב, וכאן טמונים זרעי חולשתם המוסרית. עבורם, אלוהים יכול לעשות הכל, כולל מעשים רעים, כי הוא הריבון היחיד ואין להתווכח איתו. אולם הנוצרים והיהודים גומלים על טוב ליבו של אלוהיהם בכך שהם כולאים אותו בתוך סתירה פנימית: מצד אחד הם מתארים אותו כאינסופי, ומצד שני, הם מתארים אותו כטוב, כלומר הוא לא יכול להיות רע אבל כתוצאה מכך הוא גם לא יכול להיות אינסופי.

העובדה שאלוהים לא יכול להיות גם אינסופי וגם טוב בעת ובעונה אחת, היוותה אבן נגף בתיאולוגיה היהודית-נוצרית, שלא היתה קיימת בתאולוגיה המוסלמית. בשל הסתירה הזאת, ההמונים באו לכנסיה בטענות אחרי כל רעידת אדמה, רעב, מגיפה או מלחמה. השואה היתה העילה לעזיבתם של יהודים רבים את הדת; ובכלל, בכל אירופה יש תנועה לעבר חילוניות ולהסתמכות על כוח האדם ביחס לכוח עליון.

את אותה מגמה של חילוניות לא ראינו בעולם המוסלמי, ובאמת, למה להם לעזוב את הדת? הדת שלהם עקיבה מבחינה לוגית: אללה, שלא מוגבל למוסר ולרציונליות, יכל להיות אינסופי. לאיסלאם יש גם צידוק אמפירי חזק: הסתכלות על המציאות מגלה שאלוהים הוא אכן חסר הגיון, לפעמים טוב, לפעמים רשע, ותמיד מחוץ לשליטה של בני האדם. התפיסה הנוצרית, לפיה אלוהים תמיד מיטיב, לא מתיישבת עם מציאות של רעב, עוני ומגיפות.

הוא משווה בין היחס כלפי הנכבשים בכיבושי הנוצרים לבין היחס לנכבשים בכיבושי המוסלמים ומגלה לנו שדווקא הכובשים המוסלמים תואמים יותר להגדרת הכובש הנאור. אז מה השתבש?

שאלת השאלות היא איך תרבות שהחלה את דרכה כאימפריה משגשגת לא רק מבחינה צבאית, אלא גם מבחינה תרבותית, הפכה לקבוצה של מדינות עולם שלישי? מה גרם לכך שבמשך מאות שנים, מדינות ערב מצויות בשלב של קיפאון, בזמן שמדינות אירופה היו בצמיחה כלכלית ותרבותית בלתי פוסקת?

העולם ידע ארבע אימפריות גדולות: הקיסרות הסינית, האימפריה הערבית, האימפריה הפרסית ואירופה הנוצרית (שלפני כן היתה ידועה כאימפריה ההלנית-רומית). מבין כל אלה, רק אירופה הנוצרית המשיכה לשגשג בזמן שכל היתר שקעו. מזלה הגדול של אירופה הוא מיקומה הגאוגרפי. בזמן שהעולם המוסלמי היה תקוע בין העולם הנוצרי לבין ה"ברברים" של מזרח אסיה, הליבה של אירופה (כלומר ממלכות גרמניה, צרפת, איטליה ואנגליה) נהנתה מגבולות בטוחים יחסית: ממערב היה האוקינוס האטלנטי, מדרום מדינות ערב עמן השיגה מאזן כוחות, מצפון ממלכות סקנדינביה הנוצריות וממזרח הקיסרות הביזנטית וממלכות נוצריות נוספות כמו פולין, רומניה ועוד.

לעומת זאת, ערב היתה מוקפת אויבים ומלחמה בלתי פוסקת עמם התישה אותה בסופו של דבר. מכת המוות היתה הכיבוש המונגולי שממנו האימפריה הערבית כבר לא התאוששה, והיא נותרה מאות שנים מגמגמת תחת ההגמוניה התורכית. לכשהחלה התאוששות מסוימת באזור מצרים, היה מאוחר מדי. מדינות המערב כבר היו בשלות לאותו שלב מושמץ בהיסטוריה הידוע בכינוי קולוניאליזם.

הקולוניאליזם במדינות ערב, כמו במקומות אחרים בעולם, החל כהשתלטות פיננסית, עבר לשלב של ניצול כוח העבודה המקומי ובשיאו היה כיבוש צבאי רשמי. אולם הקולוניאליזם הביא לערבים גם אידיאולוגיות חילוניות כמו לאומנות, פאשיזם, סוציאליזם, דמוקרטיה ועוד. אידיאולוגיות אלה שצמחו באקלים האירופי, קיבלו כצפוי מוטציות משונות ביותר לכשנבטו בקרקע ערבית.

הוא ממשיך ומתאר את הסיבוב הנוכחי של אללה נגד אלוהים ואתם מוזמנים לקרוא את הכל בפוסט אללה נגד אלוהים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *