נתי כותב בלוג בשם "תפילת האדם". הבלוג הוא בן פחות משנה וכולל רק 6 פוסטים, אך קל לראות שבכל אחד ואחד מהם הושקעו מחשבה ומאמץ.

בפוסט הנוכחי נתי כותב על ציניות. בתור אדם שמוגדר כציני ע"י רבים מחבריו הוא תוהה מתי הציניות הופכת להיות פוגעת ומתי דווקא כדאי להשתמש בה.

איפה מטשטש הקו בין ציניות לסרקסטיות? מתי הציניות מפסיקה להיות ביאור המציאות והופכת להיות בריחה ממנה? התחמקות? תמיד הוגדרתי ע"י אנשים כציני, אבל עכשיו אני חייב לתהות, האם זאת מחמאה? מצד אחד ציניות היא כלי, כלי נוסף בדרך שלנו לתפיסת המציאות, תיאורה, הבנתה, ובהקשרים הנכונים, גם שינויה. בידיים הנכונות ציניות יכולה להיות כלי מועיל ושימושי מאוד. אם כך, מדוע רבים כל כך נפגעים מציניות?

מאחר וציניות יכולה להיות פוגעת, הוא מסיק שמוטב להשתמש בה כנגד יריבים, אך הוא מאמין שהציניות יכולה לשמש גם במצבים אחרים. הוא מביא כדוגמה את הספר מלכוד 22 המציג בצורה אבסורדית משהו את מלחמת העולם השניה.

אני חושב שציניות מגיעה לשיאה כשהיא משולבת עם אירוניה. לי יש נקודה חלשה בלב כלפי אירוניה. אתם מכירים את ההרגשה כאשר ברגע מסוים, מתחברים להם כל מיני קצוות חיים שונים ומנותקים אחד מהשני לתוך רגע אירוני אחד? רגע אחד שיכול לרכז בתוכו כל כך הרבה משמעות ושמאיר את הרגעים והמאורעות שקדמו לו באור חדש. אני תמיד מרגיש שאירוניה משמעותית יותר מסך חלקיה. כלומר, רגע אירוני אחד שנובע מהצטלבות של שני גורמים שונים יכול להשפיע על אנשים הרבה יותר מאשר שני הגורמים האלו לולא הם היו יוצרים אירוניה. קחו את המשפט הפותח את הרשומה לדוגמא: הוא נאמר ע"י רונלד רייגן, נשיא ארצות הברית לשעבר (אדם שתואר בזמנו כאדם החזק בעולם, מנהיג העולם החופשי ועוד רבים וטובים). וכך המשפט, הציני ביסודו, מקבל עוד מנה של אירוניה שמעניקה לו לדעתי משקל נוסף רק מהעובדה שנאמר ע"י אדם במעמדו של רייגן.

אז האם ציניות היא יתרון או חסרון? אתם מוזמנים לקרוא את המסקנה שלו בפוסט ציניות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *