איתן שכל את אחיו בתחילת מלחמת לבנון השניה. אחיו היה אחד מצוות הטנק שהושמד בתחילת המלחמה. הפוסטים האחרונים שלו היו מלאי כאב ועצב והפוסט הנוכחי לא שונה מהם.
כמו כולנו איתן חגג השבוע את ראש השנה. אולי "חגג" זו מילה לא נכונה כל כך.
ראש השנה – בהמון בתים בישראל החג הזה מלווה באושר, שמחה והנאה, אך בבתים אחרים החג מסמל עוד רגע עצוב והרבה חוסר תקווה לקראת השנה החדשה. אין מה לעשות, קשה להיות במשפחה שאיבדה את אחד מחבריה בחג שכולו זועק "משפחתיות". כל יום מאז שאחי נפל בלבנון היה מלווה בגעגועים וריקנות, אבל בראש השנה זה כבר היה מעבר לזה. הכאב הפך לבלתי נסבל והשתלט על רוח החג. הארוחה המסורתית אצל סבתא הייתה הארוחה הכי שקטה ומדכאת שנכחתי בה. סיכומי השנה שמציינים שוב ושוב את היום שבו נשבו שני החיילים, שזה במקרה אותו היום בו יניב נפל, מחדדים את להב הסכין שדוקרת אותי שוב ושוב.
הוא כותב איך הוא מוצא את עצמו עומד ליד קברו של אחיו ומדבר אליו. כיצד הוא מוצא סימנים לכך שאחיו מקשיב. כיצד מתחשק לו להשמיד את המצבה, לחפור ולהוציא את אחיו ולראות שהוא חי.
הייתי נותן הכל כדי שאח שלי יוכל להיות כאן איתנו בחג, לשכב על המיטה החדשה שלי ולשחק עם השלט שיכול לעלות את החלק העליון והתחתון וגם לעשות מסאז`. הלוואי שהוא היה יושב איתנו בארוחת החג או סתם היה מסתובב עם מקלות הג`גלינג שלו בגינה. שהיה מספר לי איזה שמוק יצא אולמרט עם ההצהרות האומללות שלו "רב העם מסכים איתי" ו"אני לא מצטער". או שהיה מתעצבן על איך נתנו לנסראללה לשאת נאום נצחון אחרי שדרום לבנון כבר לא קיימת כמו גם 1200 לבנונים. או שהיה עוקץ בציניות את מופז שמתנהג כאילו אין לו חלק במחדל, למרות שבשש השנים האחרונות הוא כיהן הן כרמטכ"ל והן כשר ביטחון. במקום זה אני צריך לשבת עם אמא כל פעם שיש לה התקפת בכי, אני צריך לנסות למצוא דרכים להתמודד עם האובדן, ואני ממשיך לחפש מאין לשאוב את הכוחות כדי לחייך, לדבר ולחיות.
ולמרות הכל, אנשים עדיין מערימים קשיים. אתם מוזמנים לקרוא את הכל בפוסט קשה בראש השנה.