צחוקים?

כשהייתי בצבא עוד בשלב הקורס שאחרי הטירונות, נהגו רוב החיילים לצחוק על הצורה שבה אני מצייר במחברתי לכל אורך השיעור, הם נהגו לצחוק על כך שאני ממלמל תשובות למפקדים במקום לענות להם בקול רם ועל עוד כהנה וכהנה התנהגויות שפיתחתי באותה תקופה. משום מה, זה לא הפריע לי כלל. אני זוכר שזה אפילו שעשע אותי וגרם לי להמשיך עם אותה התנהגות.
 
במקום שבו גדלתי לא נהגו לצחוק על אנשים אחרים, לפחות לא על הצורה שבה הם מתנהגים, אוכלים, מדברים וכו`. יכול להיות שעקב כך לא פיתחתי מגננות סרקסטיות או יכולת מענה להתנהגות כזאת.
 
לקראת סוף הקורס כאשר הכנו מעין מערכונים על תקופת הקורס, פנו אלי כמה מן "המובילים החברתיים" ושאלו אם יהיה אכפת לי שהם יעשו מערכון שיתבסס על אותן התנהגויות שעליהן צחקו במהלך כל הקורס. לא מצאתי סיבה לסרב, ואף הגדלתי ואמרתי שהייתי רוצה להשתתף במערכון הזה. אין צורך לציין שזה היה אחד המערכונים המצחיקים ביותר שהיו שם.
 
ואולי דווקא כן פיתחתי מגננות. אולי פיתחתי מגננה של חוסר אכפתיות. אולי פתחתי מגננה של חוסר הבנה. אולי העדפתי להאמין שהם צחקו איתי ולא עלי.
 
אחד החברים שלי בקורס שאל אותי "איך אתה מסכים לדבר כזה?", ואני הבטתי בו בעיני תם ואמרתי "זה מערכון מצחיק". הוא נראה מהרהר לרגע ואמר "בחיי, אני מעריך אותך שאתה יודע לצחוק על עצמך ככה. אני לא הייתי יכול". אני חושב שבאותו רגע ניטעו בי כמה ספקות בנוגע לנכונותו של המהלך, אך כנראה שהם נעלמו כי המשכתי עם המערכון עד הסוף. הוא היה הצלחה.
 
ואולי דווקא עכשיו אני בבעיה. אולי דווקא עכשיו כשאני חושב לאחור וזה כן מציק לי, משהו לא בסדר. אולי עצם העובדה שהצחוקים השונים הנ"ל לא הציקו לי כלל, נבעה מכך שהייתי שלם עם עצמי ועם הצורה בה התנהגתי ולא מחוסר בטחון או חוסר הבנה. אולי אני צריך להבין מה מפריע לי כל כך עכשיו, שלא הפריע לי בעבר.

מחשבות של 20 על “צחוקים?

  1. לא הרבה אנשים יודעים לצחוק על עצמם
    ואלה שיודעים לצחוק על עצמם הרבה יותר חזקים נפשית מאלה שצוחקים על אחרים.

  2. יש סיבה.
    בני אדם נוטים מן הסתם לאתר ולצחוק על פגמים,מגרעות וסתם על כל דבר שונה אצל אנשים אחרים.

  3. אולי איבדת את הביטחון בעצמך ?
    לכל אחד יש את הדפוס התנהגות שלו וכאשר זה לא נמצא עם השאר באותו פס, הם מוצאים לנכון לצחוק על חשבון האחרים. אני זוכר כשהתחלתי לאסוף רובוטריקים אז כולם היו צוחקים עלי ואחותי גם הייתה סובלת מזה, היו קוראים לה "האחות של גרימלוק" או כינויים אחרים.

  4. לדעתי
    כמו שאמרת, אתה לא בא ממקום שבו צוחקים על הדברים האלה (איפה אתה חי!?!? אני רוצה לעבור לשם גם P: ) אז אולי לא הבנת באותם ימים את העניין, קרא לזה תמימות אם אתה רוצה.

  5. יכול להיות שיש לך הבנה
    שהם כנראה הגזימו עם ה"בדיחות" ו"ירדו" עליך ולא באמת איתך. אולי אז הבנת שזה נורמה והייתה לך הבנה שזה הומור איתך, ולא עליך (ויכול להיות שאתה עדיין מאמין בזה).

  6. אני יכול להבין מדוע זה נראה מצחיק
    פחות הציק לי שצחקו עלי. יותר הציקה לי התגובה חסרת האכפתיות שלי באותו זמן.

  7. מה שמעניין הוא שכיום
    יש לי שטיקים אחרים. לא צוחקים עלי בגללם, לפחות לא באותו אופן, ועדיין אם היו מציעים לי לעשות עליהם מערכון, בטח הייתי משתתף… אבל ממקום אחר לגמרי.

  8. יכול להיות
    אני לא חושב שזה הפריע לי עד לרגע שחבר שלי העיר את תשומת לבי לכך, אבל יכול להיות שזה באמת הפריע לי כבר אז ורק עכשיו אני מתבונן על זה.

  9. ברור לי שלכל אחד יש את השטויות שלו
    אני לא יודע אם איבדתי את הבטחון העצמי שלי. אולי הפעולות שביצעתי בעבר נראות לי כיום לא נכונות, או לא מובנות מאליהן כמו שהן נראו לי אז… אולי בגלל זה התגובה שלי לצחוקים שלהם מציקה לי יותר היום מאשר אז.

  10. בד"כ העבר נראה שונה כשמסתכלים עליו
    מן ההווה. אני מאמין שגם היום יש לי הומור עצמי (אני נדרש פחות להוכיח את זה). יכול להיות שיצאתי מעולה, אבל התגובה שלי לא נראית לי תקינה כיום ביחס לצורה שבה פנו אלי אז. כנראה שחשתי אחרת באותו זמן.

  11. זה לא מציק לי ברמה של
    לשבת ולהרהר בזה כל היום. היו לי לפני כמה ימים כמה דקות פנויות שבהן הרהרתי לי על תקופת הצבא ונזכרתי בזה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *