כיכר של חיבוקים

אוקטובר 20, 2006 18:33 | מאת | 13 תגובות

ההתחלה
 
לקמפיין החיבוקים נחשפתי לאחר שהוא כבר יצא לפועל. שי, טלי וכרמל כתבו כולם על ההנאה שחוו מלחלק חיבוקים לכל אחד בכיכר רבין. כיוצא הודו ואוהב חיבוקים בפני עצמו, התבעאסתי קשות מכך שלא הייתי שם והבטחתי לעצמי שבפעם הבאה שזה קורה אני שם.
 
נאלצתי להפר את ההבטחה שלי לעצמי עקב דימום אף מסיבי (סיפור ארוך שאולי ימצא את דרכו אל הבלוג ביום מן הימים), ולא הגעתי לחיבוקיאדה שבדיזינגוף סנטר ביום שישי.
 
בדיקה מהירה בבלוג של שי גילתה שהפעם הבאה מתרחשת גם כן ביום שלישי (10/10) בכיכר רבין. באותו היום גם תיכננתי להגיע לסינמטק לצפות ברצף פרקי הולוגרמה כחלק מפסטיבל אייקון.
 
 
הדרך
 
התזמון היה מושלם, לסיים את העבודה ב 17:00, להגיע לחיבוקים ב 17:30, להשאר שם שעה ולצאת לכיוון אייקון על מנת שישאר לי זמן להסתכל על דוכן יד שניה לפני ההקרנה. הביצוע, לצערי, לא היה כל כך מושלם.
 
נאלצתי להשאר בעבודה חצי שעה מאוחר מדי כך שיצאתי מהמשרד ב 17:30. משום מה לקחתי אוטובוס וירדתי באזור כיכר המדינה… כן כן, הדיסלקציה המיקומית שוב הראתה את ראשה המכוער וגרמה לי להתבלבל. עלתה בראשי המחשבה לוותר, אבל גירשתי אותה במהירות ויצאתי בדרכי לכיוון כיכר רבין.
 
הגעתי לשם בסביבות 18:00 וראיתי את כולם מסתובבים להם עם שלטים. חיוך התגנב לפני והתחלתי ללכת לכיוונם, אבל אז שמתי לב למצלמת החדשות שבאזור והחלטתי להשאר מחוץ לפריים עד שהם עזבו.
 
 
החיבוק הראשון
 
לאחר שצוות החדשות עזבו ניגשתי אל הקבוצה, פגשתי את שי ואת טלי ועוד אנשים (עם כרמל לא יצא לי לדבר) וראיתי איך הם ניגשים לאנשים ומציעים להם חיבוק. משום מה לא יכולתי להביא את עצמי לעשות את זה, אז עמדתי בצד עם הידיים בכיסים וחייכתי כמו אדיוט.
 
טלי בדיוק חיבקה שני ילדים קטנים, כשפתאום הרגשתי שהרגל שלי סובלת מעודף משקל. ניסיתי לזוז וזה הרגיש כאילו גוש ענק נצמד לי לרגל וסירב לעזוב. הבטתי למטה וגיליתי ילדון קטן שנורא התלהב מהחיבוקים והחליט שהרגל שלי היא המועמד המתאים ביותר לנסות גם כן.
 
אז אמנם זה לא היה באמת החיבוק הראשון (חיבקתי את שי ואת טלי) אבל זה היה החיבוק הראשון שמחוץ לקבוצה. ומשם והלאה זה היה פתאום יותר קל.
 
 
אחרית דבר
 
כשהסתכלתי בשעון וגיליתי שהשעה כבר 19:15 התחלתי לטפטף לאנשים שאני צריך ללכת ולהגיד שלום לכולם. איכשהו יצא שנשארתי שם עוד רבע שעה וחיבקתי עוד 3 אנשים. אין מה לעשות… זה ממכר.
 
אתם מוזמנים לקרוא ברשומה הזאת מתי הפעם הבאה.

13 תגובות

|
|

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *