תרבות של מלחמה

נובמבר 30, 2006 1:15 | מאת | מה דעתכם?

מאז ומתמיד ידעתי שהתרבות של היפנים היא שונה משלנו, אך עד שלא קראתי את הפוסט של Ni Ki על תרבות הלחימה שלהם לא הערכתי עד כמה היא שונה.

Ni Ki מתחיל דווקא בתיאור ההפצצה על הירושימה ונאגאסאקי.

מידי פעם חוזרת ועולה השאלה האם השימוש בנשק אטומי כנגד יפן היה מוצדק.
בשנים האחרונות אימץ השמאל הרדיקלי וגורמים בעולם המוסלמי את האירוע כהוכחה לחוסר המוסריות של ארה”ב ואכזריותה חסרת הגבולות. מנהיגי איראן, אל קאידה וארגוני שמאל באירופה מזכירים את הירושימה ונגסאקי, מי כתירוץ למעשיו הוא ומי כנשק נוסף לניגוח אמריקה, ספורט פופולרי בחוגים מסויימים.

הוא מתאר את הלחץ של האמריקאים במלחמה כאשר הם נלחמו נגד אוייב שלא נכנע בשום שלב. אוייב שבשבילו גם המוות נחשב לניצחון.

כולם זוכרים את היחס הנורא לו זכו שבויי מלחמה מצד היפנים. מעטים יודעים שלא מעט חיילים יפנים התקנאו בחיי השבויים המערבים.
קולונל הארולד גלאטלי, מי שעמד בראש מערכת הרפואה הצבאית האמריקאית בפיליפינים ושהה כשלוש שנים במחנה שבויים נדהם לגלות כי בעוד החיילים השבויים זוכים לטיפול רפואי מצד החובשים והרופאים הצבאיים שנשבו עימם, לחיילים היפנים לא ניתנת שום עזרה מסוג זה.
האמת היא שהצבא היפני לא העמיד שום מערך רפואי לטובת חייליו. לא הוכשרו צוותי פינוי לא חובשים קרביים, בתי חולים היו אילתורים של יחידות השדה ונועדו לשרת רק פצועים אשר יכולים לחזור ולהצטרף לקווים הלוחמים. במידה והיחידה נאלצה לסגת לאחור היה הרופא הורג את אלה שלא יכלו לנוע עם שאר חבריהם.
חייל פצוע או שבוי היה בעיני היפנים מכשיר שבור שאין לו תקנה או ערך.

איך חשו השובים היפנים כלפי שבוייהם? איך חשו השבויים היפנים? את כל זה ועוד תוכלו לקרוא בפוסט איך הפסקתי לפחד מהפצצה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *