כמה פעמים ראינו ידיעה "בלעדית" בשלושה עיתונים שונים? כמה פעמים ראינו "חשיפה" של נושא שקראנו עליו לפני שבועיים? האם כבר אין משמעות לאופן התיאור של הכתבה? הופמן חושב שאין.
הלקסיקון הפנים עיתונאי הוא ז’רגון הרה גורל עבור אנשי תקשורת וחסר כל חשיבות עבור הקורא הממוצע. הקורא הממוצע רוצה סיפור טוב, זה הדבר היחיד שמעניין אותו. ‘תנו לי סיפור טוב’, אומר הקורא, ’ואני שלכם להיום’. לא תתנו, והוא איננו. שלל הסופרלטיבים שמדגישים את העובדה שהסיפור הוא רק ואך ורק של עיתון מסויים, מעניינות לקורא את התחת. ‘טוב או לא טוב’ – זה הפרמטר היחיד בו מתבצע השיפוט.
אני זוכר את עצמי עורך בעיתון, בשעות הקטנות של הלילה. קרוע מעייפות, הייתי מוסיף לכתבות (בצורה הכי מלאכותית שאפשר) את שלל המילים הבומבסטיות כמו “בלעדי!”, “מיוחד”, “פרסום ראשון”, “חשיפה”, “ראיון ראשון”, “מסמך” וכו’. החיבור של הז’רגון המטופש הזה אל סיפור טוב, נראה לי תמיד כמו בדיחה גרועה שמישהו המציא וכל השאר חייבים להמשיך בה כי “ככה יצא”. במקום העבודה שלי, כולנו חלקנו את התחושה הזאת, אבל חסרו לנו אנרגיות להילחם בחוקים הבלתי כתובים של הזניית התקשורת. במקרים ממש חתרניים, השחלנו את הסופרלטיבים בפונט קטן (או שלא צבענו אותם באדום זועק). זאת הייתה המחאה הכי מקורית שהצלחנו לייצר.
ומה קורה כשאתר ספורט מקדים את העיתונים? האם הוא יהיה שונה? אתם מוזמנים לקרוא על כך בפוסט בלעדי בתחת שלי.