כל כך הרבה פוסטים על קצב וכל אחד מהם יותר טוב מהשני, יותר מעניין מהשני, יותר פוגע, יותר חודרני, יותר מזעזע. איך בוחרים את הפוסט שאותו אקדם כאן?
לא בוחרים. במיוחד בשבילכם, הנה רצף של פוסטים מעניינים על התופעה שנקראת "משה קצב".
לאחר נאום "התקשורת אשמה" של הנשיא קצב הגיע ינון זך למסקנה שקצב צודק.
אני מסתכל על נשיא מדינת ישראל בגובה העיניים ורואה גבר ישראלי ממוצע ולא קדוש. אני מזהה שם את עצמי. אני יכול למצוא את מקומי לצידו כתוצאה מכך שעמית לעבודה לא אוהב את החלטתי בעניין שכרו, חייל תחת פיקודי (לשעבר) את החלטתי בעניין חופשתו, או שכני בעניין נביחות כלבו באישון לילה או הנהג ברכב שעקפתי זה עתה. או אולי אשתי לשעבר.
הנשיא צודק בעניין המשטרה.
אני מצר ומגנה כל פגיעה בזולת ובכלל זה פגיעה מינית. אלימות פיזית או מילולית שוות בעיני בחומרתן בכל צורות הופעתן אם בנהיגה פרועה או באיום והרמת קול. החברה צריכה להגן על החלש באופן נמרץ. המשטרה צריכה לפעול באופן חסר פניות על פי חוק כנגד כל עבריין. כנגד פורץ או גנב רכב קשה מאוד לפעול. כנגד נהג שעובר מהירות מותרת בכביש מהיר ופנוי קל יותר ולכן אוכפים מהירות יותר מאשר אוכפים עבריינות רכוש. מספר התלונות בנושא הראשון עולה אלפי מונים על השני. כך גם בעבריינות של הטרדה מינית מול עבריינות צווארון לבן. להערכתי, מספר כתבי האישום בראשון עולה אלף מונים על השני. מזמינים את הנאשם לאחר שהוגשה נגדו תלונה ושולחים אותו הביתה עם כתב אישום. אין צורך במעקבים, הקלטות, עדים מיותרים ושאר מטרדים.
ינון טוען שקצב צודק גם בעניינים אחרים והוא לא שוכח לפרט אותם. אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט קצב צודק.
אורן עמית מנסה להציג את קצב מזווית קצת אחרת. אולי אתם זוכרים נשיא אחר שהודח וניסה לשמור על כבודו.
"אתה דיברת חצי שנה עכשיו תן לי לדבר!"
"אתם מעזים לשפוט אותי? אני הנשיא שלכם!"
המבט פגוע, עצוב וכואב. הנשיא ירד מגדולתו, שוטרים-חיילים מובילים אותו והוא מתנגד. הוא צועק עליהם, נכון יותר: גוער בהם, הכבוד האבוד שלו בעיניהם המזלזלות, קולו המרעים עוד שם, בתקופה ששלט על מליונים, מצליח לבלבל לרגע.
במה מתבטא ההבדל הגדול בין סדאם לקצב? אתם מוזמנים לקרוא את זה בפוסט על הקשר בין סדאם חוסיין למשה קצב.
חת'יאר ביציע רואה הרבה אנשים הקוראים לנשיא להתפטר ולשמעון פרס להתמנות לנשיא. הוא בוחר להראות לאנשים כמה מעללים מההיסטוריה של שמעון פרס.
שימון פרס התחיל את הקרירה שלו כמזכיר תנועת הנוער העובד והלומד. במלחמת העצמאות כשבני גילו חרפו את נפשם ונפלו על הגנת המדינה החדשה הוא ישב לו בתל אביב ועסק במה שהוא יודע הכי טוב: בחישה פוליטית. ד"ר אורי מילשטיין יכול לכתוב תריסר ספרים על השאלה אם רבין הלך לישון בקרית ענבים כשלוחמיו נלחמו על נפשם במעלה הקסטל או לא, אבל רבין, מפקד חטיבת הראל, היה שם. פרס – לא.
בשנות החמישים, בן גוריון, שנאבק כל העת בחבריו להנהגת מפא"י הקפיץ אותו בגיל 30 להיות מנכ"ל משרד הביטחון ואחר כך סגן-שר בלי שום רקע שיכשיר אותו לתפקיד. אז נכתב השיר שבכותרת. את הצלחותיו של האיש שהיה ממונה על הרכש הצבאי מצרפת, ניתן להמחיש בסיפור הבא:
משלחת משרד הבטחון בראשות פרס, הגיעה לצרפת במטרה לרכוש את המסוק הראשון להובלת כוחות עבור צה"ל, ה"סופר-פרלון". הצרפתים העמיסו על המסוק כוח צבאי מצוייד לעייפה בציוד אישי וציוד לחימה בכמות מרשימה והעלו אותו לאוויר. המשלחת התרשמה ומייד חתמה על העסקה. כשהגיע המסוק לארץ התברר שהוא בקושי מסוגל להעמיס קומץ לוחמים, שלא לדבר על ציוד.
רוצים לקרוא על עוד מקרים מעברו של פרס? מקרים שאולי הוא לא היה מתגאה בהם במיוחד? אתם מוזמנים לפוסט איך הפשפש עלה למעלה.
רותם סלע כותב מכתב פתוח לנשיא המדינה.
מצטער משה, על הופעת האימים של אתמול כבר לא נוכל לסלוח.
אין אדם שאין לו שעה, ולך משה היו אתמול 50 דקות. אינני בטוח שאתה אשם, אני חושב שאתה כמו כל אזרח זכאי ליהנות מחזקת החפות, מה שאתה לא יכול לעשות, זה לא לרמוס בצורה כה מכוערת את המעמד שניתן לך, את שארית ההדר שעוד דבקה בתפקיד, מסתם אף אחד הפכת למישהו, לנשיא האנס המטורף שמסתובב בעיתוני העולם, וגורם לנו להרגיש כמו חבורת אידיוטים.
רותם לא מאשים את קצב באונס. אתם מוזמנים לקרוא במה הוא מאשים אותו בפוסט מכתב פתוח לנשיא המדינה.
א.פ. כותב פוסט אורח בבלוגה של דבורית שרגל ומגיב לדבריו של נשיא המדינה.
העובדות: היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה, החליטו, לאחר התייעצויות ארוכות מאוד, ובחינה דקדקנית של חומר הראיות, להגיש כתב אישום חמור ביותר נגד מי שמכהן כנשיא המדינה. ההחלטה על הגשת כתב האישום (בנושאי עבירות המין), מתבססת על חומר ראיות, הכולל עדויות של מספר נשים שלא הכירו זו את זו, אולם מתארות דפוס התנהגות קבוע של קצב, של ניצול מרות לצורך השגת טובות הנאה מיניות (וזאת במקרה הטוב. במקרה הרע מדובר באונס). מעבר לכך, קיימות ראיות לעבירות חמורות ביותר, הן עבירות שחיתות והן עבירות של שיבוש הליכי משפט. כל אחת מאלו עשויה להביא לשליחתו של אדם לכלא.
מי שיודע באיזו צורה דקדקנית נבחן חומר הראיות בטרם החלטה על הגשת כתב אישום בדרך כלל (ואני יודע), ובהתחשב באמות המידה המחמירות אף יותר שננקטו בוודאי במקרה הזה (הן על ידי פרקליט המדינה, והן על ידי היועץ המשפטי לממשלה, הידוע בגישתו הסניגוריאלית), יודע בוודאי, כי הגשתו של כתב אישום מלמדת על סיכוי גדול להרשעה. מי שיודע עד כמה מופרכת ובלתי סבירה היא טענת קונספירציה, במקרה של כתב אישום מסוג זה (והיועץ המשפטי לממשלה כבר הביע דעתו שמדובר בטענה קלושה ביותר), יודע שהסיכויים שפרקליטיו של נשיא המדינה יצליחו, במסגרת השימוע, לשכנע שיש להימנע מהגשת כתב האישום אפסיים ולמעשה אינם קיימים (נניח שיצליחו לשכנע, בצורה כלשהי, בחפותו של הנשיא בעבירות המין, דבר שאיננו סביר, עדיין יוותרו העבירות האחרות, שאין לזלזל בחומרתן).
אתם יותר ממוזמנים לקרוא את שאר דבריו בפוסט קצב אש.
אורי קציר הולך צעד אחד קדימה ומבקש מהקוראים אותו בקשה קצת אחרת.
בורסת השמות הנשיאותיים בעידן פוסט-קצב עולה כפורחת. שני המועמדים הרשמיים הם, לפי שעה, הח"כים רובי ריבלין (ליכוד) וקולט אביטל (עבודה). הח"כ הנצחי שמעון פרס (קדימה) – שהחל לכהן במוסד זה כאשר נשיא המדינה היה יצחק בן-צבי – נחשב למי שבסופו של דבר יציג את מועמדותו, אף שזו אינה רשמית עדיין. מועמדים נוספים הוזכרו בחודשים האחרונים שוב ושוב. ובכן, אני מזמין כאן כל בלוגר ובלוגרית לבחור במועמד המועמד עליהם. בחירה זו אמנם אין לה משמעות פוליטית רבה (אדם זקוק לתמיכתם של עשרה ח"כים לפחות כדי להבטיח את הבאת מועמדותו להצבעה במליאת הכנסת), אבל היא מרתקת כשלעצמה ודומני שיש בה לומר הרבה על עולמם ומגוון דעותיהם של הכותבים ברשת. ברשותכם, אגב, בחרתי לעטר את הטקסט המוביל למאמר זה בתמונתו של נשיא אחר, מעידן אחר – וכך גם את המאמר עצמו
רוצים להציע מועמדות של מישהו שאתם מכירים לנשיא המדינה? אתם מוזמנים לפוסט בלוגרים בוחרים נשיא.
תגובה אחת על “יש מצב לקצב?”