לכל אחד מאיתנו יש את הדברים הקטנים שגורמים לו אושר. אני, למשל, תמיד מחייך כשאני כותב או קורא או אוכל מילקי, אחרים תמיד מאושרים כשהם עושים ספורט ויש אפילו כאלה שהם הכי מאושרים כשהם עצובים (פולניות… נדמה לי).

טל מספר איך מחווה קטנה מאוד גרמה אושר למרות שהיה בה משהו מגעיל

"בוקר-טוב-גיא-מה-שלומך?"

אחד ממקומות העבודה הקודמים שלי. אולם גדול, כ-20 מחשבים לאורך הקירות, מול כל מחשב ישב מישהו ועשה את אותם דברים שגרתיים במשך תשע שעות משמרת. אני ביניהם. בסמוך נמצא אולם קטן, שם עבדו החברה האוטיסטים. משמרת של שלוש או ארבע שעות, שבה עשו דברים קלים ופשוטים, וגרמה להם להרגיש חלק ממשהו גדול יותר.

"בוקר-טוב-מלי-מה-שלומך?"

שלושה מאותם חברה אוטיסטים היו באים לבקר מדי פעם, כדי לשבור להם ולנו את השגרה. אחד מהם, ליאור, היה נוהג לברך כל אחד בבוקר טוב, לשאול אותו מה שלומו ולהושיט לו יד ללחיצה. כולם תמיד השיבו בחיוך ולחצו לו את היד – ובכל פעם העיניים שלו היו מקרינות שמחה תמימה של ילד קטן שלכוד בגוף של בן 28.

"בוקר-טוב-שרון-מה-שלומך?"

בכל יום הוא היה נכנס, קצת לפני הפסקת הצהריים, ועושה את הסיבוב הרגיל. ישבנו בסדר קבוע, והוא לעולם לא התעייף ולעולם לא גיוון. תמיד אותו משפט, תמיד הושיט יד ללחיצה, ותמיד – בסוף הסבב – היה מכניס יד למכנסיים ומגרד… אתם יודעים.
וכולם פשוט התנהגו כאילו לא ראו.

לכאורה, סיפור חביב ותו לא. הבעיה החלה באחד הימים כאשר ליאור התבלבל וגרד… אהמ.. שם לפני שהתחיל את סבב לחיצות הידיים. אתם מוזמנים לקרוא איך הם יצאו מהברוך בפוסט לחיצת יד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *