וינוגרד מזכה את אולמרט, וינוגרד לא מזכה את אולמרט, וינוגרד וינוגרד וינוגרד…. בואו נודה באמת, אנחנו לא צריכים את וינוגרד כדי שיגיד לנו מה באמת קרה. מה שקרה הוא שאולמרט חטף שפנת. הוא התחיל מהלך ולא ידע איך לסיים אותו כמו שצריך.
פינחסה טוען שאחת הבעיות העיקריות במלחמה, היתה התחושה שהישראלים לא מוכנים לשלם את מחיר המלחמה.
הגיע הזמן גם להפסיק עם האגדה הזאת שישראלים לא מוכנים לשלם את המחיר. היינו מוכנים לשלם את המחיר. ישראל הייתה מוכנה לשלם את המחיר. החברה הישראלית הייתה מוכנה לספוג קורבנות כדי לנצח במלחמה. תקשיבו למה שאמרו לאורך כל הימים הראשונים במלחמה. כל העם אמר זאת. (למעט אותם סמולנים קיצוניים ואוטומטיים שהתנגדו למלחמה, אבל לא בהם עסקינן). העם היה מוכן לשלם את המחיר. אפילו היו מתים, אפילו היו הרוגים, והרבה, אבל בשביל לנצח, אין תחושה מתוקה מניצחון. היו נותנים צלשים למתים, הלא רבים שהיו, והעם היה מרגיש התרוממות רוח. העם רצה קורבנות כדי להשיג ניצחון. העם רצה הישג. העם רצה לצאת מהמצב המדכדך של מאבק באויב בלתי מוגדר, שכלוא בערים מסכנות בשטחים. העם רצה מלחמה אמיתית, עם אקשן, ודם, וכן, הרוגים ופצועים, אבל עם ניצחון בסוף. העם רצה מתים עם ניצחון. העם היה מוכן לשלם את המחיר. זה עוד אחד מהכשלים. ההנהגה לא הבינה את העם. לא הבינה את רצון העם במלחמה אמיתית. ההנהגה פחדה ממלחמה אמיתית. לכן היא לא הכריזה על מלחמה שכזאת. לכן היא עשתה הכל כדי להימנע ממנה. להתחמק ממנה. היא חיה עוד את המלחמה הקודמת, זאת של לבנון הראשונה. היא לא הבינה שהעם רוצה פיצוי על אותה מלחמה. היא לא הבינה שהעם מוכן לעשות כל שצריך, כולל להקריב קורבנות, כדי לפצות על אותה מלחמה ארורה, על השנים שחלפו, על הסיפורים חסרי ההוד וההדר שמגיעים ממקומות כבושים. ההנהגה, כאז כן עתה, הייתה מנותקת מהעם, לא הבינה אותו, את צרכיו את רצונותיו. ההנהגה חשבה מה ייראה טוב, מה ייתפש טוב, מה ואיך צריך לעשות כדי לא לצאת ניזוקים יותר מדי. איך אפשר ללכת בין הטיפות בשביל לא להירטב.
לכל דור יש את המלחמה שלו, כך ממשיך ואומר פינחסה, והמלחמה הזאת תגרום לאנשים לעזוב.
קישור לפוסט: כמו וינוגרד – בלי כותרת ובלי שורה תחתונה