קפיטליזם. מצד אחד השיטה הזאת מאוד קוסמת. לתת לשוק לעשות את שלו ולהאמין שהוא תמיד שואף להגיע לאיזון. להגביל את הכוח של המדינה ולדאוג לכך שהעושר יהיה בידיים פרטיות. להאמין בכך שאדם פרטי כמוני, יכול להגיע רחוק אם הוא רק ידע לשחק נכון עם הקלפים שלו. ואז אני קורא את הפוסט של שחר ובפעם המי יודע כמה הרוע שבקפיטליזם מכה בי בפרצוף.
שחר כותב על בלוגר הזנב הארוך, כריס אנדרסון, ועל היחס שלו לרעות החולות של הקפיטליזם. זה מתחיל מהצורה האידילית-מטרידה שבה מתייחס כריס למשפחה האמריקנית חובבת מוצרי המאכל הלא ממש בריאים, וממשיך בסיפור קצת מזעזע על מקדונלדס ועל אינדונזיה.
הוא מצטט ידיעה מבלוג אחר על האתגר שעמד בפני מקדונלד’ס כשניסתה להחדיר את הגלידה לסניפיה באינדונזיה. האינדונזים מסתבר, נוטים לסבול מרגישות ללקטוז, ולכן סרבו לקנות גלידות. במקדונלד’ס החליטו להתחכם ולחלק להם גלידות בחינם. אנשים מסתבר, יסכימו לקבל כאב בטן קל אם מחלקים להם גלידה בחינם. עם הזמן התרגלה מערכת העיכול של האינדונזים ללקטוז ללקטוז, והיום הם כבר עומדים בתור כדי לקבל את הגלידה שלהם, בתשלום, כמו בכל העולם.
קראתי את הפוסט הזה, עצרתי קצת, חשבתי קצת, ולא האמנתי. חשבתי על התרגיל המלוכלך של נסטלה באפריקה (חלוקה בחינם של תחליפי חלב לאמהות יולדות בבתי חולים עד שהן מאבדות את היכולת להניק), חשבתי על השיטות של סוחרי סמים לייצר מכורים. חשבתי ותהיתי אם גם על אלה היה אנדרסון מספר באותו שיוויון נפש מעורב בהערכה שהקדיש לתרגיל של מקדונלד’ס (כן, ההבדלים ברורים לי). בזמן שארצות הברית מחפשת דרכים להילחם במגפת ההשמנה אנדרסון מתמוגג מההצלחה של מקדונלד’ס ליצור לעצמם קהל צרכני גלידה חדש במדינת עולם שלישי (במדינות מתפתחות נרשמים שיאי צריכה מרשימים של משקאות ממותקים וג’אנק פוד, שהם הסממנים המערביים הראשונים לאימוץ).
מדהים איך למרות כל המידע שאנחנו מקבלים על כלכלת השוק, אנחנו ממשיכים לצרוך ולצרוך כאילו אין לנו אפשרות אחרת… יש לנו אפשרות אחרת?
קישור לפוסט: חלומות, ג’אנק פוד, מדפים, כלכליסט
בטח שיש אפשרות אחרת. אני למשל לא נכנסתי לסניף של מקדונלדס או אחת ממתחרותיה בשנה האחרונה.
אני לא צורך משקאות ממותקים (למעט, אולי, באופן חריג, תה קר), וכל עוד זה תלוי בי גם המשפחה שלי תמשיך באותו קו.