קשה להיות בלוגר בעידן ה ווב 2.0. כמות המקורות בגוגל רידר רק הולכת וגדלה, הזמן שיש לקרוא אותם רק הולך וקטן, האימייל מתפוצץ (במיוחד עכשיו כשנרשמים להודעות לעיתונות של אילנה תמיר), ופתאום מרגישים שהכתיבה הופכת למעין מעמסה במקום לכיף.

גל מור כותב:

התגובה השפויה לעומס היא לעתים הלם מידע – יותר ויותר אימיילים שלא נענים, פידים לא נקראים וכתבות שמחכות בדלישס לנצח לקריאה מאוחרת יותר. גם מי שמצליח לעקוב אחר כל מה שקורה משלם את המחיר. ישיבה מול המחשב במשך 18 שעות ביממה לא יכולה להיות בריאה. לא פלא שמתפרסמות כתבות המתריאות על הסכנה הבריאותית שאורבת מבליגת יתר.

בקצב המואץ של זרימת המידע, התוצאה הבלתי נמנעת היא השטחה של המחשבה. אנחנו מרפרפים יותר וחושבים פחות – המציאות הנתפשת מפוקסלת וחסרת רזולוציה. הפוליטיקה של המידע גורמת לך שהמהיר ולא המעמיק יצליח.
מתוך: אני כותב מה אני עושה – משמע אני קיים

אין ספק שזה קשה לקרוא את כל העדכונים במופיעים בקורא הרסס. ככל שעובר הזמן הזרימה של העדכונים הולכת וגוברת והזמן הפנוי הולך וקטן. ועדיין, אני לא מוכן לוותר על העדכונים שלי. מה גורם לי להמשיך ולהתעדכן? אני לא באמת יודע.
אני כמעט ולא מסיר מקורות מהקורא שלי (למה קוראים לזה "קורא RSS", הוא לא באמת קורא את הפוסטים… אני זה שצריך לעשות את זה) , למען האמת המקורות היחידים שהסרתי היו החדשות של YNET (הרבה יותר מדי תכנים ביום ורובם לא מעניינים כלל) ובלוג אחד של אדם שהפוסטים שלו עצבנו אותי.

עומס? בוודאי. כל מי שמוסיף עוד ועוד מקורות לרססן שלו (איזה מילה יפה – רססן) חווה עומס של מידע. אבל אפשר להתמודד איתו. אני, למשל, מתעדכן תוך כדי העבודה. יש אנשים לוקחים הפסקת סיגריה, יש אנשים שהולכים לקחת משהו לאכול, אני עושה הפסקת רסס. את מה שאני לא מספיק לקרוא בעבודה, אני משלים לפני השינה. יש אנשים שקוראים ספרים, אני קורא פוסטים.

והיו ימים שבהם לא הספקתי לקרוא את הכל. ימים שבהם הייתי עמוס מדי, עייף מדי, חולה מדי או כל סיבה אחרת שבגללה נתתי לרססן שלי לאגור עוד ועוד עדכונים. באחד המקרים לא נכנסתי אליו במשך שלושה ימים עקב חוסר גישה למחשב שלי (באותו זמן זה היה רססן תוכנה) וכשחזרתי מצאתי את עצמי עומד מול כ – 4500 עדכונים שלא נקראו. לאט לאט ובמשך כשבוע השלמתי את החסר והכל בא על מקומו בשלום. אז היו דברים שהתעדכנתי בהם מאוחר מדי, או שהתגובות שעלו בראשי כבר לא היו רלוונטיות יותר…. לא נורא.

ומה בנוגע לכתיבה?
תומר ליכטש כותב:

יותר משאני מזניח את הפנקס הפתוח (לתקופות יחסית ארוכות), אני מקדיש זמן למחשבה על ההזנחה של הפנקס הפתוח, לתקופות ארוכות. כך שבין אם משהו נכתב בפנקס ובין אם לא, זו תקופה ארוכה שהוא תופש חלק ממשי בחיי. בחיי.
מתוך: נעילה

אני זוכר שבתחילת הבלוג הזה שכנעתי את עצמי לכתוב פוסט בכל יום. הושפעתי מאוד מכל הפוסטים של פרו-בלוגינג ועל כמות הכניסות שגדלה ככל שיש יותר עדכונים. בשלב מסויים התחלתי לכעוס על עצמי כשלא עדכנתי מספיק. זה השפיע גם על איכות הבלוג (פרסמתי כמה פוסטים שלא מעניינים אפילו אותי) וגם על איכות החיים שלי.

היום אני כותב מתי שאני מרגיש צורך. זה יכול להיות באמצע העבודה, זה יכול להיות על חוף הים (יש לי מחברת במיוחד למקרים כאלה), זה יכול להיות ממש כשאני מתעורר או רגע לפני שאני הולך לישון. אני יכול לכתוב ביום אחד 4 פוסטים בשלושה בלוגים שונים ואני יכול שלא לכתוב כלום במשך חודש ויותר. מלבד במקרה אחד (בלוג ביקורות הטלוויזיה שלי) אני מסרב להכפיף את הכתיבה שלי לזמנים כל עוד אינני חייב לעשות כן.

בסופו של יום, הדבר הכי חשוב זה לא לתת לבלוגים או לרססנים שלנו לשלוט בנו.

תגיות: , , , ,

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *