גל מור מצייר עתיד עגום לטלוויזיה החיה
מפליא לגלות עד כמה הטלוויזיה עדיין משמשת רעש רקע לפס הקול של החיים. יש אנשים שלא יכולים לסבול את השקט והטלוויזיה משמשת להם שמרטף ומפיג בדידות. שותף מבוגר עמו חלקתי דירה לפני שנים היה מסוגל להירדם רק כאשר הטלוויזיה פועלת בקולי קולות. אך ההתניה שעמום>שלטוט>נמנום מאפיינת דור או שניים שגדל במאה ה-20 ואינה חלק מסדרי עולם.
השעות הנידחות של הטלוויזיה קיימות רק משום שעלות הפקתן/רכישתן ושידורן מוצדקת מבחינה כלכלית. בעוד קהל הצופים שלהן יתבגר וקהל צעיר לא יצטרף, לא תהיה עוד הצדקה להן והטלוויזיה החיה (זו שמשודרת עכשיו, להבדיל משידורים ישירים) תלך ותעלם כמו בימים ההם, שסיגנל איכות השידור הופיע במשך רוב היממה.
קישור לפוסט: הטלוויזיה החיה מתה