היום פורסמה בעמוד הראשי הודעה מפורום גרושים גרושות בה מתלוננת גולשת על כך שקשה לה לדבר עם אחותה שחזרה בתשובה. שהשינוי הוא מאסיבי ופתאום כל משפט שלה קשור בצורה מסויימת לדת. לא יכולתי שלא להזדהות.
במקרה שלי זה לא היה אח, אלא חבר קרוב. ולא סתם חבר קרוב – אחד שהוציא אותי מתוך קונכיה חברתית שבה חייתי. בכוח הוא משך אותי החוצה מתוך ההסתגרות שלי עם הספרים ומתוך ה"אני צריך את השקט שלי" והראה לי שיש עולם מעניין בחוץ ושהכרה שלו לא מעלימה את השקט שכל כך נחוץ לי. הוא הראה לי שאני יכול להנות משני העולמות ובעצם פתח לי את השער לחיי חברה אמיתיים ומלאים יותר.
עם החבר הזה נהגתי להסתובב בלילות בתל אביב, לאכול במקומות הכי מוזרים, לראות את התוכניות הכי מעניינות, ולדבר על הדברים הכי עמוקים.
באחד הימים הוא אמר לי שהוא קצת מתחזק בדת ואני אמרתי לו שאם זה מה שמתאים לו אז אדרבא. אבל הקצת הזה הפך להרבה והכיפה הקטנה הפכה לחליפה שלמה. לפני ששמתי לב כבר לא יכולנו לעשות את מה שתמיד עשינו. הטיולים הליליים נעלמו לטובת למידה בישיבה, מקומות האוכל הצטמצמו למקומות כשרים למהדרין בהשגחת הרב לנדא, השיחות העמוקות והתובנות הפכו לשיחות על דת ונגמרו תמיד ב"תקרא את זה וזה" או "הרבי אמר".
אולי אני הבעייתי פה. אולי הוא זה שמצא את מקור האושר שלו בחיים ואני צריך לשמוח בשבילו, אבל אני לא יכול. אולי אני קצת אגואיסט אבל אני מתגעגע לחבר שלי, מתגעגע לכל מה שעשינו ביחד וכנראה לא נעשה יותר. עכשיו הוא בניו יורק, בישיבה של הרבי. בפעם האחרונה שראיתי אותו זה היה אחרי תקופה של נתק וכמעט ולא זיהיתי אותו – לחליפה השחורה נוסף כובע שחור, הוא גידל זקן עבות ואפילו ההליכה שלו השתנתה.
אז כן, הדת גנבה לי את החבר ושאף אחד לא ינסה לכבס לי את המשפט הזה. וכן, עצוב לי עליו ועלי. אולי הוא מרגיש שהוא מאושר אבל אני לא מוכן לקבל את הטענה הזאת. אני ראיתי אותו ברגעים של אושר וזה לא נראה ככה. לטעמי הוא נראה יותר מסומם ממאושר.
אני? אני כבר הפסקתי להצטער. הבנתי שזה נגמר לפני כשנתיים כשבפעם הראשונה הוא אמר לי שהוא קצת מתחזק. הכתובת היתה באוויר ואני רק ניסיתי למשוך את זה עוד קצת ולסחוט מהחברות שלנו את הטיפות האחרונות שעוד נותרו בה. אין לנו שפה משותפת יותר, אין לנו דברים ששנינו נהנים לעשות ביחד.
אני עדיין מקווה לראות אותו יום אחד בחזרה בארץ, מגולח למשעי, מחייך ואומר "עבר לי"…