טל מסכם בצורה יפה את משנתם של פילוסופים שונים בשאלת הקיום של עולם אמיתי מחוץ לתפישה המנטלית שלנו
שאלת המציאות או הבניית המציאות, היא שאלה שהטרידה דורות רבים של הוגים ופילוסופים. אפשר לראות את הדיון מתחיל עוד ביוון העתיקה עם זנון, אפלטון ואריסטו. בימי הבניים היה זה הויכוח בין הריאליסטים (המפלגה של דובי וז'נבה) לנומנליסטים (המפלגה של פוקו ואילת).
הראשון שהניח לדעתי יסודות ראשוניים יציבים לבירור השאלה הזאת היה דקארט, שניסה לברר על ידי הטלת ספק מתמיד בהכל, מה יכול להיות היסוד שעליו אפשר להתבסס וממנו ניתן להתחיל לברר את המציאות. דקארט בספרו הגיונות, הטיל ספק בהכל. הוא הטיל ספק במתמטיקה (יכול להיות ששד קטן מבלבל לנו כל פעם את המסקנות המתמטיות), הוא הטיל ספק בחושים (יכול להיות שאנו חולמים), הוא הטיל ספק בהגיון (שוב, יכול להיות ששד קטן מטעטע בהגיוננו). לבסוף הוא נשאר עם המסקנה שהדבר היחידי שהוא בטוח בו הוא "אני חושב, משמע אני קיים". הדבר היחידי הבטוח שאני יכול להגיד בוודאות הוא שאני חושב. דקארט לא הסתפק בטענה הזאת. הוא רצה להגיד יותר על העולם. דקארט פחד ליפול ל"פוסט מודרניזם". הוא הבין שהישארות בבסיס שהוא גילה, אומר שאין עולם אמיתי. שהכל פרי דמיון. כדי לצאת מהסוליפסיזם הזה, דקארט ביקש להוכיח באמצעות ההגיון (שבפרקים הקודמים הוא פסל אותו), כי אלוהים קיים, ואלוהים הטוב לעולם לא יתן לשד הקטן לעוות את ההיגיון שלנו. ואם אלוהים קיים, אז ניתן להשתמש בהגיון כדי לחקור את העולם.
הצעדים השגויים הללו, של התבססות על הגיון, כאשר מראש אנו יודעים שההגייון אינו תקף, אופיניים לפילוסופיה הצרפתית. הפילוסופים הצרפתיים מאד אוהבים לוגיקה, ובהיותם לא מחקריים, הם נותים להתבסם בה, ובכך להפיל את עצמם פעם אחר פעם. כך גם עשה דקארט. פילוסופים חדי עין הבינו את השגיאה של דקארט ודחו את טענת האלוהים. כך שלבסוף נשארנו רק עם הבסיס של "אני חושב משמע אני קיים".
קישור לפוסט: קוראים לי טל ואני כלוא בכלוב פנומנולוגי