יונית מוזס בפוסט מעורר מחשבה על תל אביב בת 100 השנים (שהן בכלל 122, אבל מי סופר).

אם תל-אביב היתה אי פעם בועה, אזי שהיא היתה בועה של שפיות. בועה שבה ניתן היה עדיין להניח כמובן מאליו שבן אדם יכול לקיים חיים עם משמעות פנימית, מתוך עצמם – לעבוד, ללמוד, להתקדם בחיים בקריטריונים המקובלים, לגדול, לצמוח, להיחשף לתרבות מסוגים כאלו ואחרים, להקים משפחה אולי, לתת לילדיו יותר ממה שהיה לו וכו’ וכו’ וכו’. לתרום למדינה, לקבל מהמדינה, לתרום לעיר, לקבל מהעיר. להיות מעורב יותר או פחות, לקיים גבול ברור בין הפרטי לבין הכללי, ושהוא יהיה מבחירה. החומרים הקטנים שמרכיבים את ההיסטוריה הרבה יותר מהאידיאולוגיות הגדולות, הדבר השביר הזה שאינו משהו למות עבורו, אלא חשוב מזה – משהו לחיות עבורו. בתוך זה נמצאת גם היכולת לראות את היופי, להעריך את ההשקעה, לראות את האנשים, להיות מסוגל לדבר איתם ולהקשיב להם. משהו שאנחנו מכנים בשם “חירות”.

אם פעם הייתי הולכת לחפש דירה, ומצליחה למצוא אנשים שאפשר לדבר איתם ושאין חשש לתת בהם אמון – וכל בעלי הדירה שלי בעיר הזאת היו אנשים סבירים עד מצויינים, שמעולם לא היו לי בעיות איתם – זה למשל נעלם. לגמרי. לא נתקלתי בזה פעם אחת בכל שלושים עד ארבעים הדירות שראיתי. סטטיסטית, זה נשמע בלתי אפשרי. מעשית, זה משקף בדיוק את מה שקרה לעיר הזאת בתקופת כהונתו של חולדאי, ואת השפעתו עליה. העיר הפכה לעיר אוכלת יושביה. היא דוחקת את רוח החיים שלה, אנשים שחשבו לבנות בה עתיד, לשוליים ואחר כך החוצה. היא הורסת את הלב העירוני המתפתח שלה. היא מתנגדת בתוקף, באופן מעשי ותוך קביעת עובדות בשטח, למגמות רווחות בעולם, שאפשר אפילו לכנות אותן בשם “קידמה” או חשיבה לטווח רחוק. היא הולכת ושוחקת את ה”חירות” הזו.

קישור לפוסט: נדל”ן, היסטוריה וחגיגות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.