שי ענבל מתאר את המצב בארץ ובעולם מנקודת מבט שונה וקודרת משהו

מעבירים את הזמן עד לסיום הקדנציה, עד לסיום השבוע, עד לסיום החודש. עד להגעת המשכורת הבאה, המלחמה הבאה או הפרשה שנמצאת ממש מעבר לפינה. והסכסוך לא נגמר. והשחיתות עדיין שם, רק בצבעים אחרים, ולאנשים עדיין אין יכולת לגמור את החודש, וכולם שונאים אחד את השני ומתרבים כדי להשריץ עוד חיילים לעת פקודה. הבייבי בום של עופרת יצוקה אינו שונה מהבייבי בום של לבנון השניה או מלחמת המפרץ או לבנון הראשונה או כל נסיון אחר של ההנהגה, שמובל על ידי התקשורת, שמובלת על ידי ההמונים, שמובלים על ידי התקשורת, שמובלת על ידי ההנהגה, לרצות את העם. ומהו אותו עם? חבורה של ילדים קטנים שרק רוצים הביתה. או להמשיך לזרוק חול אחד על השני. הם לא בטוחים. הם יעשו מה שהמבוגרים יגידו. זוהי צורת חיים פרימיטיבית להחריד, שישנה, אוכלת, מזדווגת והורגת (לא בהכרח לפי הסדר הזה).

קישור לפוסט: טבילה קרירה בבריכת הניהיליזם

תגובה אחת

|
|

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *