שלום דפוניה

נובמבר 12, 2013 19:15 | מאת | מה דעתכם?

אני לא גיימר. המשחקים שאני אוהב לשחק הם בד"כ קצרים, פשוטים ונמצאים על המסך של הטלפון הסלולארי שלי. לא תמצאו אותי נוהג כמו מטורף ב GTA או מחסל אנשים בשקט ב asassins creed. עצם העובדה שאני מכיר באופן כללי את המשחקים האלה ועל מה הם מדברים זה הישג בפני עצמו. אבל לכל כלל יש יוצא מן הכלל ובמקרה שלי מדובר בקווסטים.
מול קווסט טוב אני יכול לשבת שעות על גבי שעות, לא לאכול, להזניח את העבודה ולשכוח לישון תוך שאני מנסה להבין איך אני מעביר את הדמות אותה אני משחק אל מעבר לדלת שחוסמת באותו רגע את הדרך. קווסט טוב מושך אותי לעולם שבו חוקי ההגיון מפנים את מקומם לנסיונות להבין את החוקים שנבנו בראשו המעוות של היוצר. וכאשר מצליחים לעבור מכשול כלשהו לאחר שעות של נסיונות, תחושת השמחה המזככת שווה כל רגע.

לצערי עולם הקווסטים ששגשג בתקופת הילדות שלי עם משחקים של sierra ו lucasarts, סבל מנסיגה רצינית והיתה תקופה שכמעט ולא נוצרו קווסטים חדשים. לשמחתי, לאחרונה נראה שקמות חברות משחקים שמחזירות את סגנון המשחק הזה לחיים. הראשונה שנתקלתי בה היתה telltale games שיצרה קווסטים חדשים של sam&max (שאם אתם לא מכירים אותם, חבל לי בשבילכם) ושל "אי הקופים". ולאחרונה גיליתי את Daedalic Entertainment ובמיוחד את טרילוגיית Deponia שלהם.

במרכז הסיפור של דפוניה עומד רופוס, גיבור שעוד לא החלטתי אם לסווג אותו כטוב-כאוטי (chaotic good) או ניטרלי-כאוטי (chaotic neutral). רופוס גר כל חייו בדפוניה שהיא עיר מלוכלכת, מזוהמת וענייה שמהווה מעין ביב שופכין אחד ענק. הוא חולם להגיע ל"אליסיום" שלמיטב ידיעתו זו עיר בעננים שרק מעטים זוכים להגיע אליה. לשם כך הוא ממציא המצאות שונות שחוץ מלהכשל כשלונות חרוצים, גם הורסות את החיים של כל מי שמסביבו. הכל משתנה כשבאחד הנסיונות שלו הוא מגלה משלחת מאליסיום שבאה לבדוק האם יש חיים בדפוניה, כדי לדעת אם אפשר לפוצץ את הכוכב, רק שראש המשלחת לא מתכוון לספר את האמת. אה, ויש גם בחורה מאליסיום שרופוס מתאהב בה ומתוך כוונות טובות מצליח לגרום לה ליפול מספינת אוויר וכמעט למות. אז רופוס צריך להציל את הבחורה, להציל את דפוניה ועל הדרך גם להצליח להגיע לאליסיום וכל זה מתוך אגוצנטריות גמורה, אנוכיות מושלמת ואפס התחשבות בזולת. או שמא…

הממשק של דפוניה אינטואיטיבי מאוד, על כל עצם ניתן לבצע בכל זמן נתון מקסימום שתי פעולות (בד"כ לצפות בו ולהשתמש בו) שניתנות לביצוע ע"י שני המקשים של העכבר. בdaedalic השקיעו וכמעט כל ניסיון לאינטראקציה בין שני עצמים יניב תגובה משעשעת ורלוונטית. ואם מדברים על הומור, המשחקים משופעים בדיאלוגים משעשעים ובדיחות סלפסטיק חביבות.
אורך החיים של המשחק הוא לא גדול במיוחד, את החלק הראשון סימתי בתוך 4 ימים, ואת השני והשלישי סיימתי תוך 7 ימים כל אחד (כשאני משחק רק בערבים/לילות/מוקדם מאוד בבקרים), אבל הוא מהנה מספיק בשביל להתעלם מזה. בכל שלב במשחק היה לי ברור מה המטרה לי באותו רגע וזה דבר חשוב שהרבה מאוד שקווסטים נופלים בו. הדרך להשיג את המטרה כמעט תמיד היתה מסובכת להפליא ולחלוטין לא אינטואיטיבית בדיוק כמו שצריך. והכי חשוב, בשום רגע לא השתעממתי.

***ספויילרים קלים לסוף המשחק בפסקה הבאה, אם לא שיחקתם בו אני ממליץ לדלג עליה**
אבל מה שגרם לי לרצות לכתוב על המשחק (לא יודע אם שמתם לב, אני לא כותב בד"כ על משחקי מחשב) זה דווקא הסיום שלו. בלי להגרר לספויילרים מפליגי לכת, אני רק אגיד שהסוף שלו היה מאוד לא צפוי. כשהגעתי לסיום וקרה מה שקרה, ישבתי מול המסך וחיכיתי שתהיה בדיחה או משהו שיגרום לסוף אחד לקרות. כמה שניות אח"כ, תוך כדי סרטון הסיום, קלטתי שיכול להיות שבהם באמת בוחרים לסיים את הטרילוגיה בצורה הזאת. כמה שניות אח"כ אמרתי לעצמי שלא יכול להיות שככה הם יסיימו את הטרילוגיה. ועוד כמה שניות אח"כ אמרתי לעצמי שאם הם אכן מסיימים ככה את הטרילוגיה, והם לא יעשו איזה סיבוב פרסה בשניה האחרונה, הרי שזה אחד הסיומים היותר טובים שנתקלתי בהם במשחק מחשב. סיום שלא היה מבייש סרט קולנוע טוב.

לסיכום, טרילוגיית דפוניה היא אחד הקווסטים שממש נהניתי מהם ואני מקווה שיהיו עוד ועוד כאלה. אם לא יצא לכם לשחק במשחק הזה, אני ממליץ עליו בכל פה. אתם יכולים לנסות את הדמו שלו אונליין (מעין משחק פלאשי שהוא החלק הראשון של החלק הראשון של הטרילוגיה).

תגיות: , , , , ,

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *