קצה הקרחון

מה קורה כשאתם רוצים לכתוב בכל יום אבל אין לכם רעיון על מה? מה קורה כשיש לכם מאות רעיונות אבל אתם לא מוצאים את הזמן? האם שווה לפרסם פוסט לא גמור רק כדי לעמוד ביעדים?

אני לא כל כך אוהב את רוברטו בניני, לא כשחקן ולא כפטפטן בלתי נלאה. כמה אירוני שדווקא אותו פטפטן גרם לי לחשוב מחדש על הכתיבה כאומנות, ועל המילים כאוצר שיכול לחולל שינוי.

בורגר-ראנץ`בורגר-ראנץ` יצאו בסרטון פרסומת חדש. במקום לפרסם את הבשר שלהם, בחרו בבורגראנץ` להתמקד דווקא בתוספות. המחשבה עצמה חכמה, גם אם לא מקורית במיוחד. לעיתים כדאי לפרסם את מה שמסביב למוצר על מנת ליצור עניין במוצר עצמו. חבל רק שהביצוע לא מספק את הסחורה. הבחירה בסרט גרמני כעטיפה לפרסומת החדשה היא תמוהה שלא לומר טפשית. סרטים גרמניים מסתדרים [...]

כאשר הפוסט שלי על העיתונות פורסם ב"שמה", שמחתי. נחמד היה לגלות שמישהו מעריך את התוכן שאני כותב. אך אליה וקוץ בה, והקוץ המדובר הוא צורת הקישור.

מרפי המסכן, בסה"כ ניסח חוק אחד וכבר כולם מקללים אותו. לא רק שכועסים עליו, גם המציאו מאות הרחבות לחוק הפשוט שהוא ניסח. בתור מהנדס, אני בספק אם מרפי הקדיש מחשבה ליישום של החוק שלו לגבי הכתיבה, אז החלטתי לעשות זאת במקומו. קבלו את חוקי מרפי של הכתיבה

התאמתי לעברית את התבנית Sleepy שעיצב Small Potato

אתם יכולים להוריד אותה מכאן – sleepyil.zip

למקצועות רבים יש אמונות תפלות שמתקשרות אליהם. השחקן, לדוגמה, נכנס ברגל ימין לבמה, אצל המתכנתים אסור לדבר על באגים במוצר רגע לפני העלייה לאויר והימאים חשים ברע כאשר יש אישה על הסיפון. בצורה מסויימת נראה שלכתיבה חסר את הפן המושך הזה. אז החלטתי לעשות מעשה ולמצוא את האמונות התפלות שלנו – הכותבים.

פיסוק שגוי יכול לשנות את חווית הקריאה מקצה לקצה ולכן מומלץ להשתמש בסימני הפיסוק הנכונים ולמקמם בצורה נכונה. אני מאמין שרובכם סולדים משיעורים בלשון ושאין לכם כוח להסברים מייגעים, לכן אתמקד כאן בשתי השגיאות הנפוצות ביותר והמציקות ביותר.

בארצות הברית יש תוכנית שנקראת "השופטת ג`ודי", בתוכנית מציגים בפני שופטת מקרים אמיתיים, רציניים וקשים והיא שופטת אותם בצורה נוקשה, מהירה ובלי שטויות. בישראל פתחו גם כן תוכנית שיפוט, ולא עם סתם שופטת – עם מרגול. וכמו תמיד הם הצליחו להרוס תוכנית מעולה. בד"כ אני נוטה שלא לבקר תוכניות ביומן הראשון. אני מעדיף לתת למנחים להתרגל לקונספט, [...]

גוגל אדסנס, הפרסומות ששורצות להן ברחבי הבלוגספירה ומניבות הכנסה מזערית לכותבי הבלוגים, מעוררת סערה. לאחר שיובל דרור ביקש מקוראיו ש"לא" ילחצו על הפרסומות בבלוג, פנו אליו מהחברה וביקשו ממנו להסיר את הפניה הזאת מהבלוג. האם לחברת פרסום אמור להיות חוש הומור?