ברגע הראשון ששמעתי על הסדרה "חטופים" נדלקו לי נורות אדומות. אני זוכר שחשבתי "איזה חוסר טאקט משווע לעלות סדרה עם נושא כזה דווקא בימים שזה כל כך בוער. האם כל מה שחשוב לערוץ השני זה הרייטינג. האם אין ליוצרים שום יכולת ריסון עצמי?". עוד לפני שראיתי קטע אחד מהתוכנית חשבתי לעצמי איך זה ישפיע על משפחתו של גלעד שליט, ועל משפחותיהם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב.

רגע אחרי חשבתי לעצמי שאולי זה דווקא נכון לעלות עם סדרה שכזו בימים שזה כל כך בוער. אולי זה מה שיעזור להשאיר את הנושא בתודעה ולא לתת לו להתמסמס אל תוך השכחה הישראלית הידועה. אולי דווקא ההתעסקות הבלתי פוסקת בנושא והכנסתו אל לב ליבו של הפריים טיים תגרום לאנשים להזיז את התחת ולעשות משהו. ובכלל, מה זו אומנות אם לא להכות על הברזל בעודו חם? לגעת באמא של האמא של הקונצנזוס באזורים הכי מוצנעים ולחשוף אותם לקהל הרחב. אם זה כואב לנו לשמוע, כנראה שמישהו היה צריך לדבר על זה.

אחרי הפרק הראשון חשבתי לעצמי שלמרות כל ההבטחות ולמרות כל הפרומואים הסידרה (או לפחות ההתחלה שלה) היא די פרווה. כמו כל סדרת דרמה היא נמרחה קצת יותר מדי והצליחה לגרום לי לצפות בה על גבול הנמנום. הייתי צריך לגלוש באותו זמן באינטרנט בשביל להישאר ער והתחושה היתה שאם הייתי מסתכל על כמה שניות מההתחלה, כמה שניות מהאמצע וכמה שניות מהסוף, לא הייתי מפסיד יותר מדי. סידרה שהיתה יכולה להיות עם אמירה נוקבת ואיבדה אותי כצופה עוד לפני שהיה לה מה להגיד.

אני תוהה אם לא היה עדיף ליצור סרט טלוויזיה בן שעה-שעה וחצי ולגמור את זה לפני שזה יהפוך להיות מסטיק. לעשות חתך מהיר וכואב, במקום לנסות לחפור בעור בכפית. המסר של הסדרה, אם היה כזה מלכתחילה, יאבד ברצף של סצנות ונרטיבים שאינם קשורים ושנועדו להפוך את הסדרה לקלה יותר לעיכולם של צופי הפריים טיים. אני, לכל הפחות, לא אצליח לעקוב אחרי הסדרה. חבל.

1. בכל יום אתה מבטיח לעצמך שהיום אתה יוצא מוקדם, ובכל יום אתה מסתכל על השעון ולא מבין איך זה שכבר 8 בערב ויש לך עוד כל כך הרבה מה לעשות.

2. משום מה כשאתה מתקשר ללקוח ליידע אותו על ההתקדמות הוא תמיד יגיד שהוא יחזור אליך מחר כי כבר 10 בלילה ואין לו את האתר בפייבורייטס של הבית.

3. הטלפון הסלולארי שלך מסונכרן עם האימייל של העבודה למרות שאף אחד לא דורש את זה ממך.

4. אתה חי בעבר: קורא הRSS שלך מכיל כמה מאות של עדכונים שלא נקראו, תיקיית השטויות שהחברים שולחים באימייל שלך מלאה עד גדותיה בסרטונים מצחיקים ששלחו לך לפני חודשיים ועוד לא הספקת להגיע אליהם ובשיחות הברזיה אתה מגלה שאתה לא באמת יודע מה מתרחש כיום בעולם ועל מה כולם מדברים.

5. כמות השעות הנוספות בתלוש המשכורת שלך מתקרבת לכמות השעות הרגילות למרות שאתה על משכורת גלובלית.

6. הבוס מרגיש מאוד בנוח להתקשר אליך ב 2 בלילה לגבי רעיון שעלה לו לגבי משהו שצריך לעשות מחר.

7. בפעם היחידה שנאלצת לעזוב מוקדם את העבודה, גילית שחוץ ממך לאף אחד אין מפתח לקומה, ואף אחד לא יודע איך להפעיל את האזעקה.

8. אתה נמצא כמעט 24 שעות בעבודה נופל מהרגליים עקב עבודה על 5 פרוייקטים גדולים בו זמנית ועדיין כאשר הבוס שואל אותך אם יש לך זמן לעשות איזה משהו קטן, אתה שומע את עצמך עונה "כן".

9. בשישי-שבת אתה לעולם לא מגיע למשרד כי אלו ימי חופש, אבל זה לא מונע ממך להתחבר למחשב של המשרד ב VNC דרך המחשב בבית רק כדי "לחסוך לעצמך עבודה ביום ראשון".

10. החיים שלך מורכבים מאוכל, שינה, עבודה ותו לא. אם יצא המקרה (הנדיר ביותר) ויצאת לאיזשהו אירוע חברתי, זה תמיד יבוא על חשבון שעות השינה.

11. לא לקחת ימי חופש או מחלה כבר מעל לשנתיים כי את בטוח שבלעדייך המקום פשוט יתמוטט.

קראתי פעם שמישהו כתב שארץ נהדרת היא תוכנית שמנסה למצוא את האיזון בין סאטירה נוקבת ברמה גבוהה להומור עממי שמטרתו בידור ותו לא. בעונה האחרונה (ואולי גם אחת לפניה) התוכנית מאבדת את הסאטירה שבה ואולי גם אותי כצופה. מלבד המערכונים הארוכים לעייפה, החיקויים שהופכים להיות חזות הכל והבדיחות שלאט לאט מאבדות מעוקצן, אובדן הסאטירה זו המפלה הגדולה של ארץ נהדרת בעונה הנוכחית והסממן העיקרי של המצב הוא המערכונים החוזרים.

בכל העונות של ארץ נהדרת היה תמיד מערכון או שניים עם דמויות שחוזרות על עצמן בכל תוכנית ותוכנית. בעונה הראשונה זו היתה לובה הקופאית, אח"כ היה את חזקי הטייל, הרומנים, פילוס ולהקתו, מאי והבלוג שלה ועוד כהנה וכהנה דמויות. כל המערכונים האלו התחילו כסאטירה במיטבה על מצב של מספר אנשים בארץ שהוא לא כפי שאמור להיות. לובה היתה נסיון להציג את המצב הקשה של הרוסים שלא יודעים עברית וקשה להם להסתדר, הרומנים באו להראות את המצב הכלכלי הרעוע של העובדים הזרים, מאי והבלוג שלה באו להראות את השטחיות הפושה בבני הנעורים, חזקי הראה לנו כמה התרחקנו מאהבת הארץ ופילוס ולהקתו הראו את הישראלי המכוער במלוא הדרו. אז מה הבעיה?

הבעיה היא שאת המכה של הסאטירה חטפנו כבר במערכון הראשון. כל ההמשכונים שהיו אח"כ היו הומור נטו ועל מנת לשמר את הצחוק, הם פנו לאפיקים יותר ויותר קיצוניים. חיזקי שהתחיל מלחמה בלבנון, לובה שעברה כל כך הרבה עבודות עד לסיום שבו הפכה לסלב ובחרה לעזוב… איכשהו במקום שהפוקוס יהיה על הבעיה שבשלה נכתבו המערכונים, הפוקוס היה על הדמויות עצמן.

גם בעונה הנוכחית יש לנו את המערכונים של ליטל מעתוק שהתחילו כסאטירה מעולה על מצבם של המורים בארץ והמשיכו רק מכוח האינרציה וללא שום אמירה נוספת. הפוקוס בכל המערכונים האחרונים היה על הדמות של ליטל, המנהל והמורה טובית ולמרות העקיצות הקטנות, ולמרות שבתוכנית האחרונה הם כן ניסו להעביר אמירה על ריטלין כתרופת פלא, המסר לא עובר. אנשים רואים רק את הדמויות וזה פספוס עצום.
מלבד ליטל יש לנו את מומי השדרן הים תיכוני שאת הקונספט שלו הבנו גם בפעם הראשונה ושאר המערכונים נמשכים רק בשביל ליצור עוד שיר ועוד שיר של שיראל. אפילו מאור כהן בדמותו של זוהר ארגוב לא הצליח להצילנו מהשממון של המערכונים האלה.

אבל המערכון החוזר שהוא הסיוט הכי גדול של העונה הזאת הוא ללא ספק טל ברודי. בעוד במערכונים שהזכרתי קודם היה איזשהו שמץ של אמירה וקמצוץ של סאטירה, במערכון של טל ברודי יש אפס, נאדה, נישט. האם ארץ נהדרת שמה לה כמטרה את טל ברודי עצמו? כי אחרת אני לא מבין כנגד איזה מנגנון מכוונת "התוכנית הנוסטלגית" הקבועה במהדורה. האמת היא שטל ברודי הובא כדמות צבעונית על מנת לתבל את המערכון על הבנק של מוטי פנאן ואנשים כל כך אהבו אותה עד שהמפיקים החליטו להשאיר אותה עוד ועוד למרות שאין לה בעצם מה להגיד.

כשיש 3 מערכונים חוזרים שאחד מהם הוא בכלל לא סאטירי בעונה אחת, משהו כאן אומר דרשני. אני מקווה שארץ נהדרת יתעשתו, יעיפו את הדמות המביכה של טל ברודי מהמרקע, יתחילו לכתוב מערכונים קצת יותר מתוחכמים לליטל מעתוק (שלדעתי יש כאן פוטנציאל מעולה) וימצאו מה לעשות עם מומי ושיראל.

ורק כדי שלא אשמע מקטרג יתר על המידה, יש גם דברים טובים בעונה הנוכחית – סוף סוף אחרי שחלי עזבה לפוליטיקה החליטו בארץ נהדרת ליצור לטל פרידמן עוד דמות נשית שנונה וצינית. הדמות של סוניה פרס עושה לעונה הזאת רק טוב וכדאי שישמרו עליה. וגם בחינת הבגרות במתמטיקה מאוד משעשעת.

בערב יום שישי האחרון ביקרתי בבית הורי שבגדרה. כבן מסור ואוהב (וכחובב כלבים מושבע.. במיוחד את זה של הורי) החלטתי להוציא את הכלב שלהם לטיול, אז לקחתי את הרצועה, חיברתי אותה לקולר שלו ויצאנו ביחד לדרך. לצורה שבה הטיול הזה התפתח, לא ציפיתי.

בוצ' (זה שמו) הוא לא כלב רגוע בטיולים. הוא מושך את הרצועה, רודף אחרי חתולים, נובח על הצל של עצמו ומשחק עם כל כלב אפשרי. זאת אומרת, עם כל כלב אפשרי חוץ מאחד.
יש בשכונה כלב אחד בשם דיזל שאינני יודע מדוע אבל הם אויבים בנפש ותוקפים אחד את השני בכל מפגש. ההבדל העיקרי בין בוצ' לדיזל הוא שבוצ' בד"כ הולך איתי או עם הורי כשהוא קשור ברצועה ודיזל משוחרר וללא שום אדם לצידו.

עד אותו יום שישי לא ידעתי איפה דיזל גר, כך שיצא המקרה ודווקא בטיול הזה הגענו לרחוב שלו. באמצע הרחוב הגענו לבית שדלתו פתוחה לרווחה וממנו טופף החוצה דיזל כשהוא כרגיל לא קשור. באותו רגע רציתי לעשות אחורה פנה אבל זה היה מאוחר מדי, שני הכלבים ראו זה את זה ולבשו את החליפה של האיומים. במצב הזה כשכל אחד מחכה שהשני יעשה את הצעד הראשון, לברוח זו הדרך הבטוחה לגרום לכלב השני לתקוף, אז עמדתי מולו תוך שאני צועק על הכלב "דיזל, הביתה!" ועל הדלת הפתוחה "מישהו יכול לקחת את הכלב בבקשה?".
מבעד לדלת הפתוחה ראיתי מספר אנשים ליד שולחן מנשנשים להם מטעמים. לשמע אחת מצעקות הפאניקה שלי אחת מהדיירות הרימה את הראש, הביטה בי ישירות ואז חזרה לאכול מבלי לומר דבר. אני הייתי לכוד. מצד אחד אני לא יכול לזוז עם בוצ' כי דיזל יתקוף. מצד שני אני לא יכול להשאיר את בוצ' לבד לא קשור. אז המשכתי לצעוק על דיזל ולדיירי הבית.

לאחר מספר דק' יצא אדם צעיר מבית שכן וביקש שאפסיק לצעוק כי אני מרעיש. הסברתי לו את המצב והוא אמר "אל תדאג, הוא לא יתקוף". הסברתי לו שהכלב הזה תקף את בוצ' כבר 3 פעמים עד היום במקומות שונים ואני בטוח שהוא כן יתקוף. באותו רגע יצא חבר של אותו שכן והחל לצעוק עלי "למה לכלב שלך אין זמם? צריך לקשור לו את הפה?". בהלם מוחלט צעקתי בחזרה "סליחה? הכלב שלי קשור! הוא לא יתקוף אף אחד! הכלב שלהם לעומת זאת משוחרר!". "אל תצעק עלי!" הטיח בי בחזרה החבר של השכן ונעלם בתוך הבית.
השכן עמד עם מבט משועשע על הפנים לנוכח המצוקה שלי. פניתי אליו שוב ושאלתי אם יואיל להכנס ולבקש מדיירי הבית לקחת את הכלב שלהם על מנת שאוכל להמשיך בדרכי. הוא ענה שהוא מכיר את דיזל ושהוא לא יתקוף.

החלטתי להעמיד את הנושא במבחן והתחלתי ללכת עם בוצ'. דיזל אכן לא תקף כל זמן שהסתכלתי עליו למרות שזזנו אבל בשניה שהפניתי את המבט שמעתי אותו רץ לכיוונינו. מיד הסתובבתי וצעקתי "דיזל לא!" והוא נעצר תוך שהוא ממשיך לגרגר. בוצ' גירגר בחזרה. השכן, עדיין עם מבט משועשע שרק לדיזל ואמר לו "בוא דיזל, בוא!". ודיזל אכן בא וקיבל ליטופים.
ניצלתי את ההזדמנות והתרחקתי עם בוצ' אבל ממש לפני שהגענו לסוף הרחוב שמעתי את השכן צועק "דיזל, לא!" וגרגור ענק ממש מאחורי.
לאחר שניה דיזל קפץ' עם השיניים על הצוואר של בוצ' (החלק העליון למזלנו).
שניה אחר כך בעיטה מכוונת היטב שלי מצאה את הצלעות של דיזל שהירפה.
שניה נוספת עברה ושני הכלבים עטו אחד על השני (שיחררתי את הרצועה של בוצ' כדי לתת את הבעיטה).
השכן הגיע בריצה.
אני תפסתי את הקולר של בוצ' והוא תפס את הקולר של דיזל והפרדנו ביניהם.

לקחתי את בוצ' ונעלמנו מעבר לרחוב. המשכנו את הטיול לאחד בדקתי שהוא לא מדמם ושהנשיכה לא חדרה את העור. דיברתי עם ההורים שלי והם אמרו שיגישו תלונה. עם זאת כשאני חושב על זה בדיעבד, אני נעשה יותר ויותר בטוח שהשכן ה"חביב" הוא ככל הנראה הבעלים של דיזל ולא המשפחה בבית ממנו הוא יצא בהתחלה (אולי הם השכנים ודיזל סתם ביקר אותם). בכל מקרה, האירוע הזה הותיר אותי עצבני בכל אותו יום ואני תוהה, איך מישהו שיודע שהכלב שלו תוקף מרשה לעצמו לתת לו ללכת משוחרר וללא השגחה? וכיצד אותו מישהו שרואה שהכלב שלו מגרגר באיום, לא ממהר להרגיע אותו? האם בן אדם כזה ראוי בכלל לגדל כלב?

מזה מספר שנים שאינני הולך לקולנוע. בכל פעם שהלכתי הרגשתי שעושקים אותי כשמחיר הכרטיסים עלה עוד ועוד. בכל פעם התעצבנתי כשנאלצתי לראות פרסומות למרות ששילמתי על הכרטיס (אם הייתי מגיע בכוונה אחרי הפרסומות, הכסאות שרכשתי לא היו נשמרים עבורי). בכל פעם התחרפנתי כשנאסר עלי להביא פופקורן או שתיה מהבית ונאלצתי לקנות אותם במחירים מופרזים ביותר במזנון הקולנוע (כן, יכולתי להחביא אוכל בתיק, אבל זו לא הפואנטה).

את הסרטים נהגתי לראות ב DVD שנשכר כחוק כמה חודשים אחרי שכולם הפסיקו לדבר עליהם והרגשתי טוב עם עצמי עד לפני כמספר שבועות כשהחלטתי לשבור את החרם וללכת לקולנוע. הסיבות לחרם לא נעלמו, ולא היתה שום סיבה גרנדיוזית או אידיאולוגית מהאחורי ההחלטה. למען האמת זו היתה החלטה לחלוטין מבוססת אינטרס ואפילו אדיוטית במידת מה – הלכתי לראות את אוואטר כי ידעתי שזו הדרך היחידה שאוכל לראות אותו בתלת מימד. הקולנוע השיג טכנולוגיה שלא היתה קיימת אצלי בבית ולכן הסכמתי לשלם הרבה, בניגוד לכל מה שדגלתי בו עד אותו רגע, בשביל להנות מחוויה חד פעמית של תלת מימד שכזה.

התוצאה – אני לא מתכוון ללכת בעתיד לקולנוע בשביל תלת מימד. הסרט היה חביב, התלת-מימד היה מהנה אבל זה לא היה שווה את התחושה שחשתי שאני משלם יותר מדי על מעט מדי. זה היה נחמד בתור חוויה חד פעמית אבל החרם לא איבד מערכו ועדיין כל הסיבות שבעטיין פתחתי בו הן שרירות וקיימות. אי לכך, חזרתי לסורי וכל עוד לא תצא טכנולוגיה מרהיבה חדשה, כנראה שלא תראו אותי קונה כרטיסים.

ולמרות זאת, קצת על אוואטר. הסרט עצמו היה יפהפה והתלת-מימד בהחלט סייע לו להיות מרהיב ביופיו. העלילה היתה לא רעה, גם אם טיפה הוליוודית לטעמי. בדיעבד, אני חושב שהייתי נהנה אפילו יותר מהסיפור אם לא הייתי רואה את זה בתלת מימד ולו רק בגלל שיצאתי משם עם כאב ראש קל. הפואנטה של העלילה היתה כזאת שכבר שמענו מאות פעמים אבל לעולם היא נשארת נכונה ולעולם לא נמאס לי לשמוע אותה. הייתי כותב כאן את דעתי על כל נושא החיבור עם הטבע והאלה שעומדת מאחורי הכל, אבל עידו הרטוגזון כבר כתב את זה כל כך יפה, אז אני פשוט אצטט ואקשר:

אז אני פה לומר את דעתי וזו דעתי בלבד, אבל לעזאזל אני מוכן לעלות על גג ולצעוק אותה משם, אם צריך – שאווטאר הוא אולי אגדה, אבל אגדה שאומרת את האמת לפרצוף. שהחוויות והרעיונות שאווטאר מדבר עליהן – החיבור עם הגוף הילידי, הרוחניות הארכאית, התפיסה של הטבע כאורגניזם חי ומודע (מה שאני קורא לו Sentient Forest) הם האמת לאמיתה ולא האגדה, כפי שיודעים אנספור אנשים שחוו אותם וחווים אותם באופן יומיומי – אפילו כאן בעיר. אני מתפתה לומר '"'האגדה האמיתית היא הבורסה. 'האגדה' האמיתית היא לחכות שמישהו יגיב כעל הסטטוס שלכם בפייסבוק" – אבל אני לא אגיד את זה. כי זה יהיה פשטני מדי, כי גם לדברים האלה יש מציאות, ואפילו חשובה. אבל אם אני בטוח במשהו, זה שאם כבר חייבים להשתמש במונחים כמו אגדה – הדברים הללו הם הרבה יותר "אגדה" ו"המצאה" מהדברים שמופיעים באווטאר.

ואז כשאני רואה אנשים שמלגלגים לכל מיני קונספטים שמופיעים באווטאר כמו "אמא טבע" או "רשת החיים" כאילו מדובר בקשקוש חסר מובן שאלוהים יודע מאיפה הקריצו אותו, אני באמת ובתמים לא יודע אם לצחוק או לבכות. אווטאר הוא המציאות. מציאות שורשית מאוד שהייתה שלנו במשך אלפי שנה ושאנשים בתוך הגוף הטכנולוגי והמטריאליסטי של החברה שלנו מגודלים ומחונכים באופן שיטתי להתעלם ממנה ואפילו לא להכיר בקיומה. ומה שמרתיח אותי במיוחד הוא האופן שבו תיאוריות ביקורתיות (חשובות כשלעצמן) כמו אלו שמבקרות את מושג "הפרא האציל" משמשות בסופו של דבר על מנת לשרת את החברה הפרברטכנולוגית שלנו ולפטור את המסר של אווטאר כסתם עוד קשקוש רומנטי.

הוויכוח על אווטאר – ממחשבותיו של פרא אצילי / עידו הרטוגזון

אורי שקד כותב:

אין טעם להתכחש ליצר המציצנות הטבטע בטבע האדם, הרי עוד בתנ"כ דוד הציץ לבת-שבע על הגג. האדם הוא יצור סקרן מטבעו ובעל משיכה מובנית ל"אסור". כולנו רוצים לשבור טאבו כזה או אחר, להרגיש אורחים פאסיביים לרגע. תוכניות ריאליטי כגון "האח הגדול" עונות על היצר והמכנה המשותף הנמוך ביותר-המציצנות. מה זה אם לא מציצנות? אפשר להתהדר במילים גבוהות ולהגיד שמדובר ב"ניסוי חברתי מרתק" אך כל מה ש"האח הגדול" מספק הוא הוכחה ניצחת לאמרה "יצר האדם רע מנעוריו" וכן לשאיפתו המתמדת להנאה והמנעות מכאב. ההפקה כינסה חבורת עכברי מעבדה חטובי גו (ופולנייה מעצבנת אחת) ומושכת להם בחוטים על מנת להוכיח את שידוע לכל. חוכמה גדולה,והכל בשם הבידור.

אני לא מציצן וגם לא אורי שקד. מציצן הוא אדם שמסתכל על האחר מבלי שהאחר יהיה מודע לכך. המציצן חודר בכוח לפרטיות והפעולה שלו פוגעת ומגעילה. דיירי האח הגדול הגיעו לתוכנית מתוך מטרה שיסתכלו עליהם. הם השחקנים הראשיים בהצגה שמשודרת בכל מקלט טלוויזיה בארץ והם עושים זאת במודעות מלאה. חלקם עושים זאת בשביל הכסף וחלקם בשביל אג`נדה אבל כולם יודעים ומודעים לכך שאנחנו הקהל שלהם.
האם כשאנחנו צופים בשחקני תיאטרון אנחנו מציצנים? מן הסתם לא. אז מה ההבדל?

יש שיטענו שבשחקני תיאטרון אנחנו צופים במשך זמן מוגבל בעוד באח הגדול אנחנו יכולים לצפות 24/7 אך האם זה באמת משנה? יש הצגות שנמשכות שעה ויש הצגות שנמשכות שעתיים, האם אפשר להגיד שבאחת מהן אנחנו מציצים יותר מאשר בשניה?

יש שיטענו שבעוד שחקנים משחקים דמויות, בבית האח הגדול אנחנו צופים באנשים כפי הם באמת ועל כך יש לי שתי תשובות. הראשונה מהם היא "פחחחח" אתם באמת חושבים שאנשים מתנהגים בבית כפי שהם מתנהגים מחוצה לו? הרי ברור שהמודעות למצלמות משנה את תגובותיהם ושהלחץ גורם להם לפעול בצורה הרבה יותר קיצונית מכפי שהיו פועלים במציאות. אנשים שם לא מתנהגים כפי שהם במציאות. חלקם עושה זאת במודע ואחרים עושים זאת עקב התנאים וכאן אני מגיע לתשובה השניה.

בסדרה "הכל דבש" יעל פוליאקוב משחקת את עצמה. ייתכן שהיא קצת מקצינה את הדמות ושמה אותה במצבים שונים אבל היא משחקת את עצמה. בעונה הראשונה אביה שיחק את עצמו ובעונה השניה אמא שלה משחקת את עצמה. אנחנו רואים את המשפחה של יעל עוברת רגעים קשים וחושפניים ביותר. האם אנחנו מציצים? ואם כן, מדוע במקרה הזה זה נחשב להצצה איכותית יותר?

לסיכום: אנחנו לא מציצים, אנחנו קהל בהצגה של אלתורים. לשחקנים אין תסריט אבל בהחלט יש במאי ויש מפיק וזו ההצגה הכי גדולה שיש כרגע בארץ. וכמו שאנחנו לא מציצים על במות התיאטרון או מול יצירות סוגה עילית, כך אנחנו יכולים להנות מבידור שכזה בלי לתת לעצמנו כינויי גנאי.

פוסט זה פורסם גם בבלוג האח הקטנטן

עד לא מזמן הייתי צריך לחשוב בכל פעם שכתבתי, באיזה בלוג הכי מתאים לשים את זה? בכותבים? זוטות? הגיגית? ביקורט? לא עוד! החל מהיום כל הפוסטים יופיעו בבלוג אחד (טוב, כמעט כל הפוסטים).

אני לא יכול לומר שאני בטוח שזה המהלך הנכון לעשות אותו. היה משהו קסום בצורה שבה התפזרתי בכל מיני מקומות ברשת כמו וורדפרס, הבלוגיה, ישראבלוג ועוד. היה משהו מאוד נוח בכך שלכל בלוג היה נושא מסויים והוא משך אנשים שהתעניינו רק בו. זה גם עזר לי לכתוב יותר על כל נושא ונושא אבל זה גבה מחיר. למרות שאמרתי לעצמי יומם וליל שאני לא חייב לעדכן את הבלוגים שלי בתדירות גבוהה ושזה תלוי רק בי, עדיין חשתי שאני מזניח חלק מהם. זאת ועוד, אנשים שרצו לקרוא את כל מה שאני כותב היו צריכים להרשם לעדכונים ממקורות שונים ולא תמיד זה נוח.

ההחלטה הסופית התקבלה לפני כמה שבועות ומאז אני בונה את הבלוג הזה שאתם נמצאים בו עכשיו (תרגישו חופשי להחמיא על התבנית [או לקטול]). רציתי לעלות בתחילת העשור, אבל עומס עבודה קשה מנע ממני. לא נורא, שבוע אחרי זה לא כזה איחור.
את הבלוגים האחרים אני אשאיר בתקופה הקרובה כפי שהם עם פוסט הפניה לבלוג החדש, ובעוד כמה שבועות אני אבצע הפניה אוטומטית בבלוגים העצמאיים שבהם.

אז ברוכים הבאים לבית החדש שלי

שחר כותב סיפור בדיוני(?) על ביצת האינטרנט הישראלי ועל מה שעובר עליו כיום. הסיפור מורכב מ 9 חלקים והנה חלק קטן מהחלק הראשון

"יש לי רעיון" אתה אומר, וכלם משתתקים. כשיש לך רעיון האנשים שמסביבך רוצים להקשיב.

"מחר בבוקר אני מתיישב על העורך וידאו שלי ועושה דיבוב לקלטת של גלעד שליט, כמו המם השחוק הזה של הקטע של היטלר, במקום לדבר על השחרור שלו הוא ידבר על כמה הוא מחכה שכבר יעבירו את החוק הביומטרי, יסביר שאם רק היה מאגר אז הש"ג ישר היה יודע לא להכניס את המשפחה שלו לבסיס בביקור ההוא ב-2005 כי מייד היה עולה על הפעם ההיא שאבא שלו הסתבך עם מס הכנסה, ובקטע שהוא מדבר על המוג'הידין ומתחיל לצחקק הוא יגיד שהוא סומך במאה אחוז על האובייקטיביות של שטרית, אחר כך אני קונה את הדומיין shalit4bio.org ומתחיל להפיץ את זה". אתה במיטבך, מוהל הומור שחור, חתרנות ולהט אידאולוגי, רוקח להיט ויראלי.

"פששש" אומר מישהו מוכר למחצה "יש לך את זה".

קישור לפוסט: יש לְךָ את זה! חלק א' – סיפור מפתח ללא מנעול

קנית לאשתך מצלמה מיוחדת שמזהה תווי פנים וע"י כך עוקבת אחריך באופן אוטומטי. אבל יש בעיה אחת… אתה שחור.

לינק לוידאו

את שוכבת לך בכיף על חוף הים, אפילו מרשה לעצמך להיות טופלס ולפתע…

לינק לוידאו

בישראל הם היו חוטפים על זה מכות.