גילוי נאות: השתתפתי בלא מעט אירועים של ערוץ 10 לבלוגרים שכללו במקרים רבים הקרנות מוקדמות של סדרות שונות, הפעלות מעניינות ומושקעות ואף כיבוד.

בעקבות הדיונים על דחיית החובות של ערוץ 10 והאפשרות הממשית לסגירתו, צצו ברחבי הרשת עשרות פוסטים העוסקים בנושא. הדעה הנפוצה ביותר היא שביבי מנסה לסגור את הערוץ (או יותר נכון את חברת החדשות שלו) בעקבות מספר תחקירים נוקבים שנערכו לאחרונה ויצרו כמה זעזועים אצל האנשים שיושבים שם בצמרת. בין אם זה נכון ובין אם לא, הפתרון המסתמן כרגע להמשך דרכו של הערוץ הוא מציאת מממן חדש (אולי ע"י מיזוג כלשהו) וסגירת חברת החדשות של הערוץ.

רוב רובם של הפוסטים האחרונים שקראתי טוענים שערוץ 10 בלי חברת החדשות שלו לא שווה או במילותיו של עידו קינן "מוטב חדשות 10 בלי ערוץ 10 מאשר ערוץ 10 בלי חדשות 10". ערוץ 10 עצמו יצא בקמפיין נגד סגירתו שבו רואים תחקירים חשובים שונים שנערכו בחברת החדשות שלו על רקע השיר "אין לי ארץ אחרת". לאטמה יצאו עם סרטון תגובה שבו על רקע אותו שיר מוצג קטע אדיוטי מתוכנית הריאליטי "24/7 הדור הבא". את שני הסרטונים אתם יכולים לראות אצל עידוק.

אני לא בא להגיד כאן שחברת החדשות של הערוץ לא חשובה, אבל היא לחלוטין לא בודדה במערכה. אז נכון, "הדור הבא" היתה נפילה וגם ממעושרות לא ממש התלהבתי, אבל במהלך הזמן היו לערוץ לא מעט תוכניות שכן נהניתי מהן ואני אזכיר רק חלק: לאהוב את אנה, החברים של נאור, לונדון וקירשנבאום, היפה והחנון, הרווק, בנות הזהב, לעוף על המליון, אורלי וגיא, כאן גרים בכיף, צינור לילה, לא לפני הילדים, מקום לדאגה, מגדלים באוויר, קרב סכינים, העוקץ, אחת אפס אפס ואני בטוח שיש לא מעט שלא עלו לי לראש כרגע.

הייתי רוצה שערוץ 10 יישאר פתוח לא רק בגלל שחברת החדשות שלו עושה צרות לפוליטיקאים. הייתי רוצה שהוא יישאר פתוח כי לצד כמה הפקות שלטעמי בהחלט היו מיותרות וחסרות עניין (שאנשים משום מה נוטים להדגיש אותן כל הזמן), הם הצליחו ליצור גם לא מעט תוכניות שפשוט היה כיף לראות. אם הבחירה היא בין לסגור את הערוץ ואת חברת החדשות לבין לסגור רק את חברת החדשות ושהערוץ יישאר פעיל, אני בוחר באפשרות השניה – היא לא כל כך נוראית כמו שמנסים לצייר אותה.

אנשים לא אוהבים שינויים. אם יש דבר אחד שלמדתי במהלך העבודה שלי עם אתרי אינטרנט זה ששינוי תמיד גורר תלונות, טענות, מאנות, הכרזות עזיבה ומה לא. וזה לא שאנשים לא רוצים שינויים. אם האתר יישאר כמות שהוא יותר ממספר חודשים תמיד יצוצו עשרות אנשים שיסבירו מה אפשר לשנות ולשפר ואיך האתר באמת צריך להראות ולעבוד. אבל זה לא משנה את העובדה שברגע שהשינוי יתבצע בפועל יש עשרות אחרים שיצעקו חמאס ורק אח"כ יבדקו על מה המהומה.

בזמן האחרון מסתובבות שמועות ברשת שגוגל הולכת "לנטוש" את קורא הRSS הידוע שלה. יצא לי לקרוא לאחרונה לא מעט פוסטים בטווח של בין דיווח ענייני וחדשותי על העניין לבין כאלה שהיו על סף מכתב התאבדות. כהרגלם בקודש אנשים מפיצים פאניקה כמו וירוסים, פותחים עצומות מכל הבא ליד ומחפשים כבר את המחליף שרק יבוא ויציל אותם מאובדנו של קורא הRSS האהוב. המעטים שישבו ובדקו אילו שינויים בדיוק גוגל עומדת לבצע, גילו שאף אחד לא ממש יודע.
גוגל לא חשפה בשום שלב את השינויים המדוייקים שהיא עומדת לבצע אלא רק הבהירה ש google reader הפך למעין רשת חברתית קטנה ושאין בכוונתם לנהל שתי רשתות חברתיות. לכן הם מתכוונים ככל הנראה להסיר מהרידר את הסממנים החברתיים שלו ולשלב אותם בגוגל פלוס.

אז מה זה אומר מבחינת אותם גולשים (כמוני) שמשתמשים בקורא הRSS כמקור התוכן העיקרי? ככל הנראה שום דבר. עדיין ניתן יהיה להרשם לעדכונים, ועדיין ניתן יהיה לעקוב אחרי נושאים שמעניינים אותנו. מה שכן, אפשרות השיתוף המובנית של גולשי הרידר בינם לבין חבריהם ככל הנראה תוסר או תוחלף (הימור שלי – היא תהפוך לכפתור +1 מותאם במיוחד לרידר). הדבר היחיד שטיפה מבאס הוא שזה אומר שלא נקבל ישירות לרידר את השיתופים של החברים שלנו אלא נצטרך לראות אותם בגוגל פלוס, אבל אפשר לחיות עם זה. לא בשביל השיתופים האלה אני משתמש ברידר ואני מניח שגם רוב המשתמשים האחרים נהנים מזה כפיצ'ר ולא כשימוש מרכזי.

חשוב לזכור שכל השינויים שתיארתי למעלה הם הנחות בלבד. כמו שאמרתי כבר, גוגל עוד לא חשפה את השינויים המדוייקים שיתבצעו ולכן כל העצומות שנפתחו וכל הפוסטים שקוראים לא לשנות את רידר הם מיותרים כעת. שגוגל יבצעו את השינוי ואם הוא יהיה כל כך נורא, אז יהיה טעם להקים קול זעקה. צריך לזכור שבשינוי ממשק כל דבר שעושים הוא הפיך ואם גוגל באמת יהרגו את הרידר, הם תמיד יוכלו גם להחזיר אותו לחיים.

אם לעומת זאת באמת יהיה שילוב טוב בין הרידר לפלוס בצורה כזאת שכל שיתוף שלי יופיע לכל המעגלים שעוקבים אחרי ולא רק למעטים שמשתמשים ברידר, אני חושב שזה רק לטובה.

רגע לפני, למי שרוצה להשתתף אבל לא שמע או לא יודע איפה איך ולמה, ההפגנה בתל אביב תצא הערב (3/9/2011) בשעה 20:00 מהבימה במטרה להגיע ב 21:00 לעצרת המרכזית בכיכר המדינה. כמו כן יש הפגנות בכל רחבי הארץ ואפשר להתעדכן בהכל כאן.

רציתי לכתוב פוסט שמסביר למה למרות הפוסט "אני לא מאמין במאבקים" אני כן מתכוון לצעוד הערב וכן השתתפתי בהפגנות הקודמות. בקצרה, הסיבה היא שהבנתי שגם אם אני לא מבין את הפתרונות אני כן מבין את הבעיה וכמו שכשכואבת לי הבטן אני מגיע לרופא עם הבעיה ולא הפתרון, כך גם בהפגנות האלה אנחנו מראים לממשלה איפה כואב לנו.
אבל עד שהתיישבתי לכתוב את הפוסט כבר קראתי כל כך הרבה פוסטים מצויינים עד שבמקום לחזור על מה שהם אמרו אני פשוט אצטט ואקשר לכמה נבחרים מהם.

גיא רולניק כותב:

צריך לתמוך בהפגנה של 3 בספטמבר, כי המחאה החברתית מוכיחה את עצמה ככלי בעל אפקטיביות אדירה על כל מקבלי ההחלטות בישראל: היא שינתה בן ליל את השיח הציבורי בישראל – ושיח יוצר בסוף מציאות, היא ניערה את הממשלה, היא הפיחה אופטימיות במאות אלפי אנשים פסימיים, היא הקימה את ועדת טרכטנברג ונתנה שוק חשמלי לוועדת הריכוזיות רגע לפני שראש הממשלה שכח מקיומה.

צריך לתמוך בהפגנה הזאת, כי מי שלא תומך בה מניח שהתוואי הכלכלי והחברתי בישראל הוא בר קיימא, או שבוקר אחד יופיע מנהיג חדש רכוב על חמור לבן וישנה את התוואי הזה. התוואי שבו אנחנו נעים מסוכן ומדכא, וכל משיח שיגיע וימצא מולו מיליוני אזרחים אדישים ולא מיודעים – יגמור כמו כל קודמיו.

צריך לתמוך בהפגנה הזאת, משום שעד שנולדה המחאה החברתית הספונטנית של קיץ 2011 הניחו כל מקבלי ההחלטות בישראל שהציבור אדיש, מפורר, בור וחלש, והם צריכים לתת דין וחשבון רק לקומץ קבוצות חזקות ומאורגנות: מונופולים וקרטלים פרטיים וציבוריים, מגזרים מלוכדים ומאורגנים וטייקונים ששולטים בצבאות של עיתונאים.

את ההמשך אפשר לקרוא ב מדוע אתם צריכים להפגין במוצ"ש.

שלמה קראוס ניסה למצוא את כל הסיבות הנפוצות שבעיטן אנשים אומרים שלא יגיעו לצעדה ולענות עליהן. הנה אחת מהן:

כי דפני לא מייצגת אותי, לא בחרתי בה כמנהיגה ואומרים שלא עשתה צבא
דפני ליף לא מייצגת אף אחד חוץ מאת דפני ליף. היא לא צריכה להתמודד בבחירות, משום שאין לה כוח פוליטי. איש לא יחזור לביתו רק כי דפני אמרה והיא לא יושבת במחשכים מול פקידי האוצר ומנהלת משא ומתן.

דפני היא אחד מסמלי המאבק והגפרור שהצית את המחאה. בשטח, הפעילות מורכבת מעשרות קבוצות ועשרות אלפי אינדיווידואלים המונעים מתחושת הזעם האישית. הם לא ממש מקשיבים להנהגה זו או אחרת. דפני היא רק השעון המעורר של העם, לא יותר.

התקשורת ממליכה מנהיגים משום שקל לה להתנהל מול בודדים, אך בשטח כמעט שאין להם מנדט. התייחסות פרטנית לרקע של "מנהיגי המחאה" היא לא חדשותית ולא רלוונטית, אלא אם כן אתם שדרני לייט-נייט בידורי במסווה של תוכנית כלכלה מנומנמת. אם דפני ליף תצלצל להודיע על שריפה בבניין שלכם, האם תשאלו מה היא מבינה באש?

את ההמשך אפשר לקרוא ב כל הסיבות לא לבוא לצעדת המיליון

חיים הר זהב כותב מהמילואים:

אני כרגע שומר פה על העכשיו. על מדינת ישראל של 2011, ועל האינטרסים שלתפישתה משרתים את המדיניות שלה. אם יהיה בכך צורך, אני והחבר'ה פה גם נילחם כדי להגן על אותם אינטרסים – כי זה כל הקונספט של צה"ל ושל המילואים.

וזה אומר שאני לא יכול להילחם על מה שחשוב באמת.

אני מנוע – פיזית – מלהגיע להפגנות שיש במוצ"ש למען הדבר הכי חשוב שאני צריך לדאוג לו: העתיד של הבנות שלי.

עכשיו, כשאני כותב בחמ"ל, אשתי ושתי הבנות שלנו נמצאות כמה עשרות קילומטרים דרומה מפה, בירושלים, ומנסות לתפקד כמשפחה חד הורית. המדינה, זו שקראה לי לבוא ולעזור לה ולשמור על האינטרסים שלה פה, לא נוקפת אצבע כדי לעזור למשפחה שהשארתי מאחור.

אשתי עובדת במשרה מלאה, והמדינה חושבת שזה מאוד הגיוני שהיא תמשיך לעבוד במשרה מלאה כשהשותף שלה לחיים בצבא – אז מה אם אין גן ואין מי שישמור עליהן כי אין לה עם מי לחלוק בעומס? אז מה אם עכשיו החופש הגדול? אז מה אם צריך לדאוג לבנות שלנו, אלו שעוד כמה שנים גם יתגייסו לצבא? אז מה אם בייביסיטר עולה 30 ש"ח לשעה (במקרה הטוב) ויום עבודה זה 8 שעות ומילואים זה 26 ימים כך שמדובר בהוצאה של אלפי שקלים שאף אחד לא יפצה אותנו עליה?

ובתסכול מסתכמת גם כל המחאה שיש בארץ.

ולמה הוא כותב את זה? כי הוא צריך שנייצג אותו.

ולסיום יובל דרור כותב:

אני מתכוון בשבת להיכנס בפעם השלישית למכונית שלי, לעשות את הדרך לתל-אביב, להחנות ולהתחיל ללכת אל העצרת המרכזית. אני אגיע לשם לא כדי שהמחאה תתקרב באדם אחד נוסף לכיוון המיליון, אני אגיע כיוון שזו גם המחאה שלי. אתה לא יכול להתלונן כל הזמן שהחיים בישראל הפכו בלתי נסבלים, שהפוליטיקאים ואנשי ההון הפכו חזירים, שמערכת הבריאות, החינוך והרווחה דפוקים, שסדר העדיפויות התערער לחלוטין – ואז, ברגע שבו קמה קבוצה עצומה של אנשים שמנסה לעשות משהו בעניין, לתת להם להזיע לבד ולהישאר בבית, לצפות בהם צועקים כאשר אתה יושב בסלון, מביט בהם דרך הטלוויזיה.

[...]

אני לא יודע אם בסופו של דבר הדברים ישתנו מהשורש, אם השיטה תוחלף, אם נתניהו יפול, האם העניינים באמת יראו אחרת. לא יודע. אני כן יודע שמי שבאופן בסיסי חש בעצמותיו שהמדינה עלתה על הפסים הלא נכונים, שהיא נשדדת באופן קבוע על ידי קבוצה קטנה של אנשים, שהיא נתפסה על ידי חבורה צינית ודשנה, מי שלמרות שנאנק תחת נטל המיסים הבלתי אפשרי, הפוליטיקה המגזרית, השיסוי הבלתי פוסק מצד האנשים שהם שרצים, שהם כותבים מטעם, מי שעדיין רואה את עתידו ואת עתיד ילדיו כאן, מי שחשוב לו לנסות ולשנות משהו, וכן – אני מדבר רק על לנסות כי ההצלחה לא מובטחת – לא יכול להרשות לעצמו להישאר בבית.

אתם מוזמנים (ואני ממליץ לכם) לקרוא את פוסט המלא – הזמן הוא עכשיו

אני אצעד הערב בתל אביב. אני מקווה שגם אתם.

אני לא מאמין במאבקים. לא במאבק הנוכחי על הדיור או על מה שהוא לא מסמל עכשיו ולא במאבקי הפייסבוק למיניהם שצצו כפטריות אחרי הגשם. וזה לא שאני לא רוצה שהם יצליחו, להפך, לא יהיה שמח ממני אם יהיה שינוי ביכולת הלא קיימת שלי לקנות דירה בארץ ישראל. אבל בכל כמה שנים אני רואה את התקשורת/הבלוגספירה/החברה-של-הבת-של-השכן-של-המורה-שלי-מהיסודי מלאת תקווה ומכריזה שהנה הגיע שינוי רק כדי שזה יעלם לו בקול ענות חלושה עד ל"מאבק" הבא.

הבעיה העיקרית שלי עם כל המאבקים האלה היא שאני, ואני מניח שגם רוב עם ישראל, לא יודעים למי להאמין. למצגות של ביבי? לבלוגרים שקוראים בכל מקום להעיף אותו מהשלטון? למה שכתוב בידיעות? למה שכתוב בישראל היום?
האמת היא שאף אחד לא באמת יודע מהי השיטה להוריד את מחירי הדירות לרמה נורמלית. אני בטוח שביבי מאמין שהדרך שלו נכונה בדיוק כמו שרוב הבלוגרים שאני קורא בטוחים לחלוטין שהוא טועה. לכל אחד יש שורה של 20 צעדים שיובילו לכך שבתוך חצי שנה עד שנה וחצי כולנו נוכל לקנות דירה, קוטג' ואפילו ללכת לקולנוע עם מה שישאר. ולכל אחד יש מליון סיבות למה הדרכים האחרות יובילו רק לשגשוג הטייקונים עלי אדמות. והטיעונים של כולם הגיוניים, והטיעונים הנגדיים של כולם הגיוניים והעולם כמנהגו נוהג.
מה שמפחיד אותי בכל ה"מאבקים" האלה הוא שכולם כל כך בטוחים שהם אלו שצודקים ואני לא רואה מצידם שום נכונות להקשיב לצד האחר ולראות אולי יש שם משהו שהוא קצת נכון.

אני מסתכל על כתבות שמנתחות את הפעולות של ביבי ואני רואה איך הם מנסים בכוח להפריך כל פעולה ופעולה שהוא מבצע. ביבי עד כדי כך מטומטם? הוא לא עושה שום דבר נכון? לא נראה לי. נראה לי יותר שהרצון להציג צד אחד בלבד כצודק גורם לאנשים לרצות לסתור כל מה שהצד השני אומר בלי בכלל לחשוב שאולי יש שם משהו. ואני לא אומר שביבי עושה הכל נכון, הוא וחבר מרעיו חולים באותה מחלה של חוסר הקשבה והתנשאות.
מפחיד אותי שכמעט בכל הבלוגים שאני קורא אני רואה רק צד אחד של המתרס. זה מזכיר לי את האדיקות שבה כמעט כולם קראו להצביע בעד "עיר לכולנו" בבחירות לתל אביב. מעבר לכך שזה לא הצליח פתאום אני רואה אנשים מאוכזבים מהפעולות שנציגים שלהם עושים. גם אז כולם כתבו בביטחון מלא, בידיעה ברורה שהנה, זו הדרך לגאולה. אני תוהה אם גם הפעם זו צעדה לכיוון לא נכון.

התחושה שלי מרגע שהתחיל המאבק הזה היא שלאנשים לא טוב ואין להם מושג מה לעשות אז הם עושים משהו ומשכנעים את עצמם בכל הכוח שהנה המשהו הזה, מדהים וגאוני או מטומטם וחסר תכלית ככל שיהיה, הוא זה שיפתור את כל הצרות. הפעם זה ללכת לגור באוהל בזמן שממשיכים לשלם שכר דירה מופקע על איזו קופסת גפרורים ברחוב בלפור. התוצאה היחידה הוודאית שאני רואה מזה זה המון פרגון תקשורתי (ולמה לא, זה נותן להם אייטם לטווח ארוך שיכול להביא רייטינג שמסמל את הכסף שאנחנו משלמים וירטואלית או שלא וירטואלית בצפיה בפרסומות), שינה חסרת נוחות והמון הרגשה טובה של "הנה, אנחנו עושים משהו משמעותי". אבל גם לגרד ראש מלא כינים גורם לנו להרגיש טוב למרות הסיכוי הקלוש שזה יעזור.

מה שאני מנסה לומר הוא שאני לא יודע ואני לא מאמין יותר שיש מי שיודע. כולנו מנחשים בהתבסס על נסיון כזה או אחר שיש לו ברוב המקרים קשר קלוש או דמיון כלשהו לבעיה הנוכחית. מאחר והנסיון שלי בתחום שואף לאפס והידע שלי מסתכם בדעות שאני שומע מכל עבר, אני חושב שאני, כמו רוב העם, יכול רק לשבת ולחכות ולקוות שמשהו יקרה. אני לא מאמין שהמאבק הזה ישיג משהו כי אני לא מאמין שאף אחד יודע מה הדרך הנכונה להשיג אותו וזה גורם לי לרצות לצרוח, אבל זה יעזור באותה מידה כמו לשבת במאהל ולקוות שמה שאנשים אחרים אומרים הוא נכון.

מחשבה לסיום: למה בעצם כתבתי את זה הפוסט הזה? אולי זו הצרחה הזאת שאמרתי שלא תועיל. זה גרם לי להרגיש יותר טוב אבל אני עדיין לא יודע.

הצילום למעלה הוא של Itzuvit מוויקיפדיה ומפורסם תחת רשיון שימוש Creative Commons ייחוס-שיתוף זהה 3.0 לא מותאם.

לפני שנה בערך (קצת יותר או פחות.. אל תתפסו אותי במילה), לאחר שחבר שלי סיפר לי שהוא מקבל את ישראל היום בחינם עד הבית כל בוקר, התקשרתי לשירות הלקוחות ושאלתי אם אפשר לקבל את העיתון גם כן בצורה כזאת. קיבלתי תשובה שאין מכסה ולכן זה לא אפשרי.
לאחר שבועיים התקשרתי שוב והתבשרתי שכעת זה אפשרי ואכן מאותו רגע קיבלתי את העיתון בחינם בכל יום עד הבית. זה היה נחמד, וזה התאים לי מאוד לקבל עיתון בכל בוקר ולא לשלם על זה כלום וככה זה נמשך.

ביום בהיר אחד העיתון לא הגיע. גם למחרת העיתון בושש לבוא וגם למחרת. התקשרתי לשירות הלקוחות והם הבטיחו שהם יבדקו את זה וידאגו שהעיתון יחזור להגיע אלי בהקדם ואכן למחרת העיתון חזר להגיע. כך זה המשיך במשך חודש עד ששוב קמתי בבוקר לגלות שהעיתון לא שם. שוב התקשרתי אליהם אחרי מספר ימים ושוב אותו סיפור ולמחרת העיתון חזר. וכך זה קרה שוב ושוב, העיתון מפסיק להגיע, ושיחת טלפון מטפלת בזה.

לפני כחודשיים נמאס לי. העיתון שוב בושש לבוא ואני החלטתי שאין לי כוח להתקשר לשירות הלקוחות ואם לא רוצים להביא לי את העיתון, שיהיה. הנחתי שיש להם כל מיני בעיות עם החלוקה, כי הם משתמשים בשליחים של הארץ ובטח יש איזשהו קצר כל כמה זמן. וכך, במשך חודשיים חייתי ללא עיתון וזה לא ממש הפריע לי.
אתמול כשהתעוררתי מוקדם בבוקר וירדתי למטה לא יכולתי שלא להבחין בכך שליד דלת הדירה של השכן שלי מלמטה מונח לו עיתון ישראל היום טבין ותקילין. וזה גרם לי לחשוב שבא לי להתקשר לראות מה הם יגידו על כך שחודשיים לא קיבלתי עיתון למרות שהשליח ככל הנראה כן מגיע לבניין.

התקשרתי לשירות הלקוחות. הנציגה שאיתה דיברתי לקחה ממני את הפרטים ונשמעה מבולבלת משהו כשאמרתי לה שכבר זמן מה אני לא מקבל עיתון. היא תקתקה כמה דברים על המקלדת (כנראה חזק כי שמעתי את התקתוקים בטלפון) ואז היא אמרה שהיא רואה שהחלוקה אלי הופסקה במרץ ולמה לא התקשרתי עד עכשיו. הסברתי לה שלא היה לי כוח ושלמען האמת לא כזה לחוץ לי שיגיע העיתון וסתם התעניינתי לראות למה כן מגיעים לבניין אבל לא מחלקים לי.
היא אמרה שמאחר והחלוקה הופסקה במרץ ולא התקשרתי אז, אז כרגע אין מכסה והיא לא יכולה לשלוח לי את העיתון כל יום אבל היא המליצה לי להרשם לקבלת העיתון לאימייל שלי בכל בוקר. אמרתי לה שאין לי בעיה לא לקבל את העיתון עד הבית ושסתם התקשרתי כי עניין אותי למה זה הפסיק , אבל למרות זאת היא רשמה שיתקשרו אלי ברגע שתתפנה מכסה.

אז ככה זה כנראה עובד בישראל היום. יש להם מכסה של עיתונים לחלוקה עד הבית, ומאחר והחלוקה היא בחינם, על מנת לפנות מכסה הם מפסיקים באופן יזום וללא יידוע חלק מהמנויים אחת לזמן מסויים. אם המנויים האלה מתקשרים לשאול מה קורה הם מתנצלים ומבטיחים לטפל בזה. אם המנויים לא מתקשרים תוך זמן סביר, הם מבטלים להם את המנוי ומפנים מקום למנויים חדשים.
אני מבין למה הם צריכים לעשות את זה. העיתון מחולק בחינם ולכן אין אף אחד שיבטל את ההגעה שלו מיוזמתו (לרוב האנשים לא באמת אכפת מיערות הגשם וכו'), אם הם היו מתקשרים למנוי ושואלים אותו אם הוא רוצה להמשיך, סביר להניח שרובם אם לא כולם היו עונים שכן גם אם הם לא קוראים את העיתון באמת… שיהיה.

עם זאת, השיטה של ביטול המנוי עצמאית מבלי ליידע את הלקוח מציקה. זה ממש מעצבן לקום כל חודש חודשיים כדי לגלות שהעיתון לא הגיע ואז להתקשר לשירות הלקוחות שוב פעם, לבקש שיטפלו בה שוב פעם ולקבל את אותה התנצלות שוב פעם. לי זה גרם מספיק אי נוחות עד שהעדפתי להפסיק לקרוא את העיתון מאשר להתקשר אליהם. עם זאת אני מניח שיש להם מספיק אנשים ברשימת ההמתנה למכסה בשביל שלא ממש יהיה להם אכפת אם מישהו "מפסיק" את המנוי שלו. אולי הם אפילו שמחים.

אתמול בלילה, בסביבות 23:00 גלשתי לי ברשת וכמו תמיד הטלוויזיה היתה פתוחה ברקע למקרה שיהיה משהו מעניין. הערוץ האחרון שצפיתי בו היה הערוץ השני ושם נשארתי. בזמן שניסיתי להתמודד עם כמות העדכונים בקורא ה RSS שלי שמעתי, להפתעתי, את קולו של יאיר לפיד. לרגע חשבתי שנרדמתי והתעוררתי ביום שישי בערב אבל לא, מסתבר שליאיר יש תוכנית חדשה שבה הוא נותן קדימונים להרצאות של TED.

TED, למי שלא מכיר, זה ארגון ללא מטרת רווח ששם לעצמו מטרה להפיץ רעיונות טובים. הם מארגנים הרצאות מעניינות על נושאים מגוונים בתקווה שהרעיונות הטובים באמת יחלחלו ויבוצעו. בשנים האחרונות הועלו כל ההרצאות של TED לרשת ואפשר למצוא אותן כאן.

אז מה קשור יאיר לפיד? אז זהו, שהוא לא ממש קשור. יאיר לפיד הצליח ליצור לעצמו שם של אדם פתוח שמקבל ואוהב להקשיב לרעיונות ודעות שונות ומאחר והוא גם מנחה "ממלכתי" הוא היה הבחירה הנכונה להנחות את התוכנית הזאת. ובניגוד למספר דעות ששמעתי ברשת, התוכנית כן צריכה מנחה.

סביר להניח שאם היו משדרים ישירות את ההרצאות של טד, אנשים רבים היו מסתכלים כמה שניות, מתייחסים לזה כאל עוד הרצאה משעממת או תוכנית חינוכית שלא בא להם לשמוע ועוברים ערוץ. הדקה או שתיים של ההקדמה שנותן לפיד לכל הרצאה היא מעין טיזר להרצאה שגורם לצופה להתעניין בה ולכן לצלוח את שלב הפתיחה והבדיחות שמלוות את רוב ההרצאות. במקרים רבים אנשים מעדיפים לדעת למה הם הולכים להקשיב לפני שהם מחליטים להשקיע את הזמן שלהם בהקשבה למשהו ארוך יותר מדקה או שתיים.

לשמחתי בחרו להציג את ההרצאות במלואן (אולי עם עריכה קלה פה ושם אבל לא משהו ששמתי לב אליו) ואפילו פתחו באחת ההרצאות החביבות עלי בנושא החינוך. לצערי לא ראיתי שום קידום לתוכנית הזאת. זאת תוכנית מעניינת עם פוטנציאל אדיר אבל אם היא לא תקודם אז מעט מאוד אנשים ידעו עליה.
המקום היחיד ברשת שבו ראיתי אזכור לנושא היה בידיעה בגלובס וגם שם אין שום מידע לגבי השעה והיום שבו התוכנית משודרת. גם חיפוש באתר רשת וקשת לא העלה שום אזכור לתוכנית. סביר להניח שמי שראה את התוכנית אתמול עשה זאת במקרה וחבל.

אז אם מישהו יודע מתי בדיוק משודרת התוכנית? האם זו תוכנית יומית, שבועית או חודשית? או כל מידע אחר, אני אשמח לשמוע.

עדכון: מצאתי בלוח השידורים בוואלה שהתוכנית משודרת בימי א' בשעה 23:35. הידד.

אני אוהב להזמין משלוחים מפילדלפיה ובמשך זמן רב נהגתי להזמין משלוחים מהמסעדה דרך האינטרנט (הנה קישור למי שרוצה). לאחרונה הם שינו את הממשק של ההזמנות המקוונות ומאז אני מזמין בטלפון.

שינוי הממשק הוא ברובו לטובה. במקום תמונות קטנות והזמנה שרובה מתבססת על טקסטים קטנים וכמעט לא קריאים, השקיעו הפעם בממשק שמתבסס על תמונות ורשימה ברורה מאוד של מה הוזמן. יש עדיין מספר בעיות קטנות מבחינת הממשק כמו תמונות שבורות פה ושם, אבל הכיוון הוא נכון.

פילדלפיה - תמונות שבורות פה ושם

פילדלפיה - ssl או לא ssl?

לסיום וכאילו כדי להדגיש את החשש, מלאתי פרטים עם מספר כרטיס אשראי ישן שלי שכבר לא פעיל רק כדי לראות את התהליך (מבלי לבצע קניה בסוף). גיליתי להפתעתי שלאחר שאני מזין את פרטי כרטיס האשראי, אני עובר למסך סיכום הזמנה ובו מוצג מספר כרטיס האשראי במלואו. שוב, יכול להיות שהמספר עובר למסך הבא מבלי להישלח בפועל לשרת ויכול להיות שלא היתה כאן באמת העברת מידע. אבל שוב – אין לי שום דרך להיות בטוח בזה והסיכון המסתמן כאן הוא גבוה מדי.

פילדלפיה - מציגים את מספר הכרטיס המלא (המספר ופרטים אחרים טושטשו על ידי)

לסיכום, הנה הדברים העיקריים שפילדלפיה צריכים לסדר:

• שתהליך הקניה ישב בכתובת שמתחילה ב https. זה אומר שזה מאובטח, זה אומר שיש תעודת SSL וזה באופן כללי משרה על הקונים ביטחון שלא כל אחד יכול לראות את כרטיס האשראי שלהם.
• לא להציג בסיכום התהליך את מספר כרטיס האשראי המלא של הלקוח. ארבע הספרות האחרונות יספיקו. רוב האנשים גם ככה לא יבדקו אם כל המספר שמוצג להם נכון אז זה מיותר לחלוטין.
• לשים תמונות לכל המוצרים. התמונות השבורות נותנות הרגשה של חובבנות. אבל אם הם יטפלו בשני הסעיפים האחרים אני אסתפק בזה.

במשך זמן רב תהיתי אם ניתן להגדיר את כוכב נולד כתוכנית ריאליטי. נכון, מדובר בתחרות ארוכה שבמהלכה מודח בכל תוכנית (או שתיים) מתמודד בדרך אל הגמר ונכון, מדובר במסחטת כספים בצורה של מסרונים, אבל יש שופטים (אם אפשר לקרוא להם ככה) והבחירה בין המתמודדים היא על בסיס כישרון ולא על בסיס אישיות מוטלת בספק כמו באח הגדול. במשך הרבה זמן נטיתי להגדיר את התוכנית כתחרות כשרונות עם סממנים של ריאליטי. כל זה השתנה בעונה הנוכחית.

זה התחיל באודישנים שבניגוד לעונות הקודמות שהתמקדו בעיקר בשירה (ובפאלטות), הפעם ההתמקדות היתה באנשים. כמעט אצל כל מתמודד שהופיע באודישנים זכינו לראות קטע וידאו שהוא צילם באמצעות מצלמות שחולקו באזור. כמעט לכל מתמודד היה סיפור אישי מרגש וכואב שהוא טרח לספר למצלמה האישית שחולקה לו, למראיינים מטעם ההפקה וכמובן לצביקה הדר והשופטים. אם בעונות הקודמות יצא לנו להתוודע לסיפור או שניים, העונה קיבלנו את כל מוכי הגורל ישירות למסך ללא פילטר.

בד"כ אחרי שנגמרים האודישנים עוברים מיידית לשידור חי מהאולפן. העונה החליטו לשים בין לבין חלק חדש בתחרות – מבחן הקהל. בתוספת החדשה הזאת, שאינה בשידור חי, נבחנים המתמודדים שהתקבלו לנבחרת מול קהל חי שציוניו מהווים 25% מהציון ומול השופטים שציוניהם מהווים 75% מהציון. 3 המקומות האחרונים שרים סולו נוסף והפעם ההצבעות מתחלקות בין הקהל בבית (67%) והשופטים (33%). אם חשבתי רגע שכאן יסתיים החלק של ה"ריאליטי" ותתחיל התחרות, טעיתי ובגדול.

במהלך כל ביצוע שהיה עד עכשיו ב"מבחן הקהל" ראינו את המתמודד לא יותר מ 50% מזמן השיר. מה הראו לנו בשאר הזמן? את הפנים הרציניות של השופטים, את ההערות המתחכמות של מרגול ואת המשפחה. בעיקר את המשפחה. ואת הדמעות שלהם. ואת הדעות שלהם על השופטים. ואת ההתרגשות שלהם. וכמה שהביצוע נגע בהם. ו… כל דבר שהוא לא הביצוע. אה כן, כ-20% מהזמן שכן הראו לנו את המתמודד שר דאג הבמאי לצלם אותו מאחורה כדי שלא נוכל באמת להנות מההופעה.

באופן חוזר ונשנה בעונות השונות של כוכב נולד מלמדים את המתמודדים על חשיבותה של ההגשה. כמה פעמים שמענו אותם חוזרים על המנטרה "להיות זמר זה לא רק קול יפה". כמה פעמים שמענו את צדי מרצה על חשיבות ההעמדה והאופן שבו האומן מגיע ונוגע בקהל. אבל כל זה לא מעניין באמת את מי שעורך את התוכנית. מבחינתו מה שמעניין זה הסיפור שמאחורי האומן ומי יודע, אולי את רוב העם זה מה שבאמת מעניין. אבל במצב כזה בשביל מה לעשות כוכב נולד? אפשר פשוט ללכת על עוד עונה של האח הגדול ולתת להם רק משימות קריוקי.

נכון לרגע זה, כוכב נולד 9 היא תוכנית ריאליטי עם נגיעות של תחרות כשרונות. וחבל.

במהלך העונות של דוקטור נעשה שימוש בגישות שונות של מסע בזמן. זו אחת הסדרות הכי לא אחידות מבחינת הגישה לנושא, והם התחמקו מזה לא אחד ע"י הטענה של הדוקטור שהזמן הוא לא קו אלא סוג של "Wibbly Wobbly Timey Wimey", אבל עדיין, שתי הגישות שוות התייחסות במיוחד לאור שני הפרקים האחרונים ששודרו.

פוסטים מעניינים נוספים על תחילת העונה השישית:

היה זה יום שישי (אתמול). אחי, חברה שלו ואני החלטנו לנסוע לאבו חסן שביפו ולהנות לנו מחומוס טוב שיעשה לנו סיפתח מעולה לסוף השבוע. הגענו די מאוחר והופתענו לגלות תור ארוך כאורך הגלות, בד"כ בשעות האלה יש פחות אנשים. ליד התור ראינו שני אנשים עומדים ומצלמים (חשבנו שהם היו תיירים אבל הם לא). שאלנו אותם אם הם בתור והם ענו שזה בסדר וחברים שלהם עומדים בתור, ואכן כמה דקות מאוחר יותר הם נכנסו לתחילת התור, דיברו עם שני אנשים שעמדו שם ונכנסו ביחד איתם. אחי היקר התמרמר על כך שהם בעצם נדחפו בתור, הרי מי אמר לנו שהאנשים שהם דיברו איתם הם באמת חברים שלהם? וגם אם כן, האם העובדה שיש חבר שמוכן לסבול את השהות בתור אומרת שלהם מותר להתנער ממנה ורק להנות מפירות סבלו של החבר? אני מצידי אמרתי שזה בסדר כל עוד יש מישהו שעומד בתור.

אני לא זוכר איך התגלגלה השיחה אבל עלתה השאלה לגבי אנשים בסופר שמשאירים את הילד שלהם בתור לקופה בעוד הם הולכים וממשיכים לאסוף מוצרים. בניגוד למקרה הקודם, השיטה הזאת מאוד הפריעה לי ואחי מיד טען שהמוסר שלי אינו אחיד ושאין הבדל משמעותי בין המקרים. אני טוען לעומת זאת שיש הבדל מובהק בין שני המקרים ואני אנסה להסביר אותו בפיסקאות הבאות.

כאשר אני נכנס לסופר יש מסלול מאוד ברור שאני צריך לעבור – לקחת עגלה, לאסוף מוצרים, לשלם בקופות וללכת הביתה. אני לא יכול לשלם בקופות לפני שאאסוף את המוצרים כך שהתשלום הוא תוצאה ישירה של איסוף המוצרים ואי לכך צריך לבוא אחריה. במילים אחרות – איסוף המוצרים הוא חלק אינטגרלי מהתהליך וכל הקונים צריכים לעבור אותו. לכן שליחת מישהו לתור לפני סיום איסוף המוצרים מעכב בסופו של דבר את אותם אנשים שפעלו לפי הסדר הנכון של הפעולות. ורק על מנת להבהיר יותר את הנקודה – אם אדם סטנדרטי ייכנס רגע לפני אדם תחמן לסופר. שניהם יקנו את אותם מוצרים וזה ייקח להם אותו זמן, האדם התחמן ששלח מראש את ילדו לחכות בתור יסיים ראשון למרות שאם היה פועל בצורה נכונה הוא היה אמור לסיים אחרי האדם הסטנדרטי.

במקרה המתואר באבו חסן, הצילומים שצילמו האנשים המדוברים אינם חלק מתהליך הכניסה למסעדה. כלומר, לא כל הנכנסים למסעדה צריכים לעבור את שלב הצילומים ובעצם השלב האינטגרלי היחיד הוא העמידה בתור עצמה. אי לכך השארת החבר בתור בעוד הם יוצאים למספר רגעים ומצלמים זו פעולה לגיטימית לחלוטין. אלו שהגיעו לפניהם ייכנסו לפניהם ואלו שהגיעו אחריהם ייכנסו אחריהם. אף אחד לא התעכב יותר משהיה אמור גם ככה עקב היציאה שלהם מהתור.

אני צודק או שכל הפוסט הזה היה חרטוט אחד גדול?