כישור הזמן (wheel of time) זו סדרה של 14 ספרי פנטזיה (פלוס ספר מקדים) שביחד מרכיבים את אחד מהעולמות שיותר נהניתי לצלול לתוכם. עולם מורכב שבתוכו עמים שונים, עם תרבויות שונות, עם כוחות שונים ונבואות שונות שבמרכז כולן עומד אדם אחד וקרב אחד שצפוי לשנות את הכל. הפוסט הבא נכתב בעקבות קריאת הספר האחרון והוא מכיל ספוילרים למכביר. אם עוד לא קראתם את הספר האחרון, עצרו כאן ואל תתקדמו עד שתקראו אותו. אם עוד לא קראתם את הסדרה בכלל, למה אתם מחכים?
סיימתי לקרוא את ספר מספר 14 לפני כמה חודשים. אז מדוע אני כותב עליו רק עכשיו? ראשית, כי הייתי צריך זמן להירגע. הספר היה אינטנסיבי ופעמים רבות נאלצתי לעצור באמצע רק כדי להירגע קצת לפני שאני ממשיך, אז אתם יכולים לתאר לעצמכם איך הרגשתי בסיום.
שנית כי הייתי צריך זמן לחשוב. הסיום של הספר כלל לא מעט אירועים וחלקם לא היו ברורים במיוחד בקריאה ראשונה. את חלקם לא קלטתי במלואם עד שדסקסתי בנושא עם חברים וכל אחד מאיתנו תרם את שתי האגורות שלו בנושא.
ושלישית, כי זה הבלוג שלי ואני לא שואל אף אחד מתי אני אכתוב מה 🙂
אם עוד לא קראתם את הספר האחרון אני רוצה להמליץ לכם להמתין עוד קצת (הרבה) ולבצע קריאה חוזרת של כל הספרים האחרים. זה שווה כל רגע ואתם תהנו מהם הרבה יותר משנהניתם בפעם הראשונה (אפילו מספר 10 המייגע). אתם תגלו שכבר בספרים הראשונים יש רמזים עדינים לדברים שהגיבורים מגלים רק בספרים מאוחרים הרבה יותר. אתם תגלו שדמויות מסויימות הופיעו הרבה לפני שזכרתם אותם (רבות מהן כבר בספר הראשון) ותזהו התחלה של תהליכים ממש מהניצנים הראשונים שלהם. לאחר מכן כשתקראו את הספר האחרון, תוכלו להנות ממנו כמו שצריך, כשאתם זוכרים ויודעים את כל מה שקרה ואתם לא צריכים לנסות ולהיזכר מה לעזאזל טאלאמנס עושה באמצע התקפה כבר בפרולוג.
הספר האחרון של כישור הזמן היה כל מה שציפיתי ממנו ויותר, הוא היה מותח בדיוק במידה, משעשע כשצריך, הוא השאיר אותי על קצות האצבעות ונתן לי תשובות כמעט לכל שאלה שנוצרה בספרים הקודמים. הנבואות השונות (אלו שאני זוכר לפחות) התגשמו במלואן, גם אם לא תמיד בדרך שדמיינתי וגם אם בחלק מהן ג'ורדן/סנדרסון בחרו בדרך הקלה להתחמק מנבואה שלא היה נוח למלא אותה (הצורה שבה אליביה "עזרה לרנד למות" היתה פשוט לעג לרש). תיאורי הקרבות היו מדהימים וברובם ממש הרגשתי שאני שם, אני צריך עוד כמה ידיים בשביל לספור את מספר הפעמים בסוף קטע קרב כלשהו שמצאתי את עצמי נושף אוויר לאחר שעצרתי את נשימתי בלי לשים לב.
אזהרה אחרונה לרוצים להימנע מספויילרים. מכאן והלאה זה הולך להפוך לאינטנסיבי
סגירות מעגלים
כל הגיבורים הראשיים זכו לטיפול מלא בספרים. כל אחד מהם נאלץ להגיע עד קצה גבול יכולתו ולהשתמש בכל מה שהוא היה יכול לתת בשביל לנצח.
מאט שבמשך כל חייו ניסה להתחמק מאחריות וב90% מהסדרה ניסה לברוח מהיותו טאוורן, מוצא את עצמו מפקד על כל הכוחות של הקרב האחרון. וזה לא סתם קרב נוסף שבו הוא יכול להשתמש בזכרונותיו בשביל לחשוב על טקטיקטות שאף אחד אחר לא מסוגל להן, הפעם הוא נלחם נגד אחד הארורים (the forsaken) עם ידע שווה בטקטיקות ועם עתודות רבות שחלקן לא היו צפויות מראש.
פרין שמאז שהיה קטן למד לא להשתמש בכל הכוח שיש לו על מנת שלא לפגוע באחרים, לאורך כל הספר הוא נתקל שוב ושוב במצבים שדורשים ממנו להשתחרר ובכל פעם הוא ויתר על עוד טיפה מהשליטה העצמית שהוא כל כך למד לאהוב עד לשלב האחרון בו הוא נאלץ להסיר את כל המחסומים על מנת לנצח את האויב הכי גדול שלו בעולם החלומות שבו חוסר גבולות זה שם המשחק.
רנד שלקח על עצמו עוד ועוד אחריות והאשים את עצמו בכל דבר רע שקרה למישהו אחר, שחישל והקשיח את עצמו על מנת שלא לחוש רגשות כי זו הדרך היחידה, כך הוא חשב, להפוך לנשק שיכריע את אדון האופל. הצליח בסופו של דבר להבין שהוא חייב לתת לאנשים לקחת את האחריות על עצמם והצליח להשיל מעצמו את המשא הכבד שנשא במשך שנים רגע לפני הקרב האחרון.
אגווין שמונתה להיות אמירלין מתוך מחשבה שנערה חסרת נסיון כמוה תוכל להוות בובה בעבור אלו שישלטו בה מאחורי הקלעים, הצליחה להוכיח שהיא מנהיגה מהטובות שיש ובנשימתה האחרונה הציגה את המשמעות האמיתית של מה זו "להבת טאר וולון" כפי שכונו כל האמירלין שהיו לפניה.
נינאב שמתחילת הדרך שנאה את הקונספט של "אאס סדאי" והסכימה ללמוד להשתמש בכוח רק על מנת לנקום באחת, שהיתה אימפולסיבית ועקשנית ושלא ידעה מה זה "להיכנע" לכוח, הפכה להיות אאס סדאי לכל דבר, גילתה דרכים חדשות להשתמש בכוח לריפוי ולמדה לוותר כשצריך.
ויש עוד, איליין שהצליחה לכבוש מחדש את בית המלוכה ובכל לכפר על מעשיה הלא רצוניים של אמא שלה, תום מרילין ששנא אאס סדאי אך מצא את עצמו מתאהב באחת, סיואן סנצ'ה שנפלה ממעמד גבוה לנמוך ובעקשנות רבה למדה לקבל אותו ולמצוא דרך לתרום גם שם, מין שמאז ומתמיד לעגו לה בשל כוחותיה מצאה את עצמה במעמד רם תחת שלטון הסינצ'נים, לאן שלקח בחזרה את המלוכה אחרי שבמשך שנים התכחש אליה, קדסואן שאחרי הרבה שנים של בריחה מאחריות נדרשה להיות האמירלין החדשה, לנפיר שמצאה את מותה בעולם החלומות, מוגהדין שסיימה קשורה לאד'אם, מורידין שמצא את המוות שחיפש ועוד הרבה. רוברט ג'ורדן וברנדון סנדרסון התייחסו כמעט לכל דמות ודמות.
תיאוריות ומחשבות
אבל יותר מכל הקטעים הברורים בסיפור דווקא החלקים הפחות ברורים שהגיעו בסוף האם אלו שגרמו לי לדוש בו עם חברים ולהלן העיקריות שבהן:
החלפת הגופות עם מורידין
זה היה אחד הקטעים שבמבט ראשון ממש עצבנו אותי. האם בשביל להציל את רנד בחר רוברט ג'ורדן בקטע ממש לא סביר ולא מוסבר שבו מסיבה לא ברורה הוחלפו הגופות של שלו ששל מורידין? זה נראה כמו איזה טלאי שנועד לתת נופך פנטסטי ולא רגיל לכך שרנד נשאר בחיים.
אבל הקריאה נוספת אפשר להבין שהיתה מחשבה מאחורי העניין. הרי במהלך המחקר מין גילתה שאחת הבעיות העיקריות בשימוש בקאלאנדור היא שבזמן שמשתמשים בה חשופים להשתלטות מצד סאידר. בשום שלב לא נאמר באופן חד משמעי מה הרמה של ההשתלטות. אני בוחר להאמין שההשתלטות היא מעבר לשליטה בכוח בלבד, אלא השתלטות מלאה של רוח וחומר.
באופן הזה רנד יכול היה לבחור אם להישאר בגופו שלו שכבר עמד למות מאובדן דם, או לקחת את גופו של מורידין. מאחר ומורידין כבר הביע את רצונו למות ולא לחזור, שזה מה שאדון האופל הבטיח לו, נחסכה מרנד הדילמה האתית.
האם רנד הוא ה"יוצר" (the creator)?
רנד יצא אל מחוץ לתבנית, ראה אותה ועשה נסיונות לראות איך יצאו עתידים שונים. רנד גם ניצח את אדון האופל, הוא משך אותו לתוך התבנית בדמות אפסית וחלשה ואז החליט להשאיר אותו בחיים ורק למנוע ממנו את הגישה לגעת בעולם.
אנחנו יודעים שהתבנית חוזרת על עצמה, שעידנים חולפים ובאים וקורים שוב ושוב כאשר הם כבר נשכחים. אנחנו יודעים שהיוצר הוא זה שבמקור כלא את אדון האופל בדיוק כמו שרנד עשה – כלא אמיתי ולא כל מיני דיסקיות קוואנדילר שנועדו לשמש מנעולים/חותמים שמונעים ממנו לגשת. בניגוד ללואיס תרין, רנד השתמש בכל הכוחות בשביל ליצור את הכלא ולא רק בסאידין ולכן הכלא שלו הוא מלא בדיוק כפי שהכלא המקורי של היוצר היה מלא. בסופו של דבר ניתן לומר שרנד בחר איך יראה העולם מבין מספר אפשרויות שהוא בדק כך שגם מהבחינה הזאת הוא חוזר על מה שעשה ה"יוצר" במקור.
ואם כל זה לא מספיק יש את המקטרת הבלתי אפשרית. לאחר שרנד גילה שבצורתו החדשה הוא לא יכול להשתמש בכוח האחד או בכוח האמיתי, הוא רצה להדליק את מקטרתו ולכן פשוט חשב עליה דולקת והיא הפכה לכזו. הגישה הזאת מאוד מזכירה לנו את עולם החלומות, שם מה שאתה חושב קורה, אבל אנחנו יודעים שהוא נמצא העולם האמיתי. עם זאת, אנחנו יודעים גם שהוא יצא אל מחוץ לתבנית ושם הוא יכול היה לשנות את התבנית כרצונו. מה אם היכולת הזאת נשמרה לו כאשר הוא חזר פנימה? הרי בסופו של דבר, בשביל היוצר העולם האמיתי הוא כמו עולם החלומות.
האישה בקדינס'ור
אחת התעלומות שלא נפתרו ולא נסגרו כל כך היא האישה בקדינס'ור. כאשר אביינדה היתה בדרכה לרוהידין בפעם האחרונה, היא פגשה בדרך אישה בקדינס'ור שענתה לשם "נאקומי" ושאלה אותה כל מיני שאלות שגרמו לה לחשוב על עתיד האיאלים (Aiel) אחרי הקרב הגדול.
באופן שאולי קשור ואולי לא, כאשר רנד יצא מהמערה לאחר הקרב האחרון מי שעזרה לו לצאת היא אישה בקדינס'ור שהוא לא זיהה את הקול שלה ושדובבה אותו וגרמה לו לחשוב על כך שאולי לא שאל את האלפין והאילפין את השאלות הנכונות.
בשני המקרים האישה נעלמה לאחר מכן. האם זו היתה אותה אישה?
אז האם שווה?
בהחלט. למרות שאפשר היה לכתוב את הסאגה בפחות ספרים (14 זה הרבה לכל הדעות) ולמרות שספר 10 היה משעמם ביותר, הסאגה בכללותה היתה מהנרחבות והמהנות יותר שקראתי. שימת הלב לפרטים כבר מהספר הראשון, הצורה שבה כל רגע ורגע מתוכנן על מנת להוביל את הגיבורים בדרך הארוכה שלהם אל הקרב האחרון ושכמעט כל סצנה היתה בעלת משמעות כלשהי להתפתחות הדמויות או העלילה, הופכת את סדרת הספרים הזאת לאחת ההמלצות החמות שלי. עכשיו רק צריך שיעשו על זה סדרה, זה בטח יהיה יותר מהעניין מ"משחקי הכס".