כחול ולבן ומליוני דולרים

התמונה שאתם רואים למעלה היא לא שולחן פינג-פונג ממבט עילי. היא גם לא ציור של בריכת שחיה עם הפרדה בין המים העמוקים לרדודים. היא לא דלתות של מעלית, לא חלונות זכוכית שמביטים לים ואפילו לא קלוז-אפ על חרב-אור. התמונה היא צילום דיגיטלי של יצירת אומנות שנקראת "Onement 6" של האמן ברנט ניומן והיא נמכרה לאחרונה בסכום של קצת פחות מ-44 מיליון דולרים.

אני לא סטודנט באמנות, אין לי יותר מדי ידע באמנות ואני אגדיל ואוסיף שאני לא מבין את הרעש הגדול שעושים סביב יצירות אומנות ידועות כמו המונה-ליזה למשל. לטעמי מדובר בציור יפה של בחורה מחייכת ותו לא שאלמלא היה נוצר ע"י לאונרדו דה-ווינצ'י, הוא היה שווה אלפי מונים פחות. אבל במקרה של "Onement 6" אני לא יכול להיפטר מהתחושה שאותו ברנט ניומןשכשמוכר הציור* קיבל את הסכום הדמיוני הזה לחשבון הבנק שלו, הוא פשוט ישב וצחק על הפראיירים שמתייחסים לבד צבוע בכחול עם פס לבן כמשהו ששווה מיליונים.

השוק של האמנות, לטעמי, הוא שוק חולה. הוא שוק שמאדיר את הערך של ציור מקורי לסכומים חסרי פרופורציות ביחס לתועלת שהוא מספק. האם ההבדל בין סלון שבו יש יצירה מקורית של ואן גוך נראה יפה יותר מסלון שיש בו את אותה יצירה משוכפלת אחד-לאחד? אני לא אומר שלא צריך להיות ליצירה מקורית ערך רב יותר משל יצירה מועתקת, לרעיון של הצייר, להשקעה שלו ולמחשבה המקורית שלו כן צריך להיות ערך. אני כן טוען שהערך הזה נופח מעבר לכל פרופורציה עד ששם הצייר שווה יותר מהיופי של היצירה. אם מישהו היום ימצא בד ציור שדה-ווינצ'י צייר X במרכזו, הוא יוכל למכור את זה בסכומים אסטרונומיים, למרות שכל אדם יכול לחקות את ה"יצירה" הזאת בהינף יד.

ובהתייחס ליצירה של ברנט ניומן, העובדה שמבקר אמנות נחשב תיאר את היצירה כ"מהפנטת כשמסתכלים עליה מספיק זמן" גורמת לי להקיא קצת בפה. הרי אם צייר פחות מוכר בקרב חובבי האמנות היה צובע בד בכחול (באותו סגנון של שדות צבע שברנט ניומן משתמש בו) ואז מעביר עליו פס לבן, סביר להניח שאותו מבקר היה מתייחס ליצירה בבוז. ברגע ששם האמן הופך להיות שווה יותר מתוכן היצירה, זה מבחינתי סממן ראשי לבעייתיות בהערכת השווי שלה.

בנקסי, אמן גרפיטי מוצלח שציוריו מוערכים בעשרות אלפי דולרים, עשה מעין ניסוי והעמיד את הציורים שלו למכירה בעילום שם ובמחיר זול משמעותית – 60$, בדוכן בסנטרל פארק. רק 3 לקוחות קנו ציורים, 8 במספר, בסכום של 420 דולר (אחת התמקחה וקיבלה 50% הנחה).
בין האנשים שעברו ליד הדוכן היו כמה חובבי אמנות שכיום מכים על חטא על כך שהתעלמו מהדוכן. אחת מהן אף אמרה שהסתכלה על הציורים ובחרה לא לקנות כי "היא מזהה חיקויים של בנקסי כשהיא רואה אותם".

אז מה זה אומר אם חובבי אמנות לא מצליחים להבדיל בין ציור מקורי לחיקוי או העתק?
אתם מוזמנים לקרוא ויכוח שהיה לי בנושא בפייסבוק. יש שם גם כמה טיעונים די טובים בעד אותה קליקה של האמנות, ההאדרה של ציורים מקוריים והסכומים שמשולמים עבורם, שאני אמנם לא מסכים איתם אבל אני מניח שחלק מכם כן.

 


*. הבהירו לי, ובצדק, שהצייר המקורי נפטר ב 1970. התחושה בכל מקרה רלוונטית גם אם זה לא ברנט ניומן שסופר את הכסף.

מחשבות של 2 על “כחול ולבן ומליוני דולרים

  1. יש אנשים שיש להם יותר מידי כסף בידיים והם צריכים להעביר אותו לכאלו שימצאו מה לעשות איתו!
    מה אגיד ומה אומר… לפחות לוון-גוך וחבריו היו באמת יצירות יפיפיות (אם כי מהמונה-ליסה אני לא ממש מתלהב).
    אבל אם מישהו זורק 44 מיליון דולר על דף כחול עם פס לבן, כנראה שממש משעמם לו בחיים ואין לו מה לעשות עם הכסף.

  2. גם לואנ-גוך היו כמה יפות וכמה פחות מרשימות. גם הפחות מרשימות נמכרות במאות אלפי, אם לא מליוני, דולרים (שזה הרבה לטעמי לכל יצירת אמנות). אבל אני מסכים שלפחות ביצירות של ואנ-גוך ואחרים (אפילו המונה-ליזה) לפחות יש השקעה בציור וניכר שהיתה מחשבה ורעיון מאחוריו ולא סתם בד כחול עם קו לבן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *