על אמנות פרובוקטיבית וסרטים צבעוניים

בסדרה בבילון 5 יש פרק נחמד בו גזע חייזרים בשם "דראזים" מתחלק לשני מחנות – המחנה ירוק והמחנה הסגול. ברגע שדראזי ירוק רואה דראזי סגול הוא תוקף אותו ולהפך. בתום שנה הדראזים עם הצבע המנצח הם אלו שקובעים את המדיניות ל 5 שנים ואז זה מתחיל שוב. איך דראזי מחליט אם הוא ירוק או סגול? הוא מכניס את ידו לתוך דלי שבו יש סרטים בשני הצבעים ומוציא סרט, ואם על הסרט שהוא הוציא יש גם עיטור זהוב – מזל טוב לו, הוא המנהיג של הצבע שלו.

על הכוכב שלנו זה קצת יותר מסובך – יש יותר משני סרטים ביותר משני צבעים, והם מצויירים בכל מיני צורות ונושאים מאחוריהם כל מיני אידיליות ומשמעויות שלא כולם מכירים. אנחנו קוראים להם "דגלים" ואנחנו מניפים אותם בגאווה גם אם אנחנו לא בהכרח מסכימים על מה בדיוק הם מסמלים, אנחנו יודעים שהם מגדירים אותנו ואת מי שאנחנו. בניגוד לדראזים, בחלק מהמקרים, אפילו לא נתנו לנו את הזכות לבחור את הסרט שלנו מתוך דלי.

ביום ראשון (2/11/2014) נעצרה נטלי כהן וקסברג לאחר שהעלתה לרשת סרטון בו היא עושה את צרכיה על דגלים שונים וביניהם גם דגל ישראל. היא נחקרת בימים אלו במשטרה בעוון פגיעה בסמלי שלטון ודת. השופט גזר עליה מעצר בית וחודש ללא אינטרנט כי לטענתו "מעשיה של החשודה הינם מקוממים ומכוערים". ואם להתרשם ממה שאומרים עליה בפייסבוק ובמקומות אחרים ברשת, אולי באמת לא כדאי לה לגלוש ברשת ו/או לצאת מהבית.

פגיעה בדגל יכולה להיות אחד משני מקרים – חוסר הבנה או מיצג. אני לא חושב שנטלי לא הכירה את המשמעות של הדגל או שלא התכוונה להשתמש באותה משמעות. להפך, כמו רוב האמנים היא רצתה להעביר מסר. לא הכי ברור לי מה המסר אבל אני מניח שיש שם איזושהי כוונה נגד לאומיות, בכל מקרה זה באמת לא משנה לדיון הנוכחי. היא רצתה להעביר מסר ורצתה לעשות זאת באופן פרובוקטיבי שיזעזע כמה שיותר אנשים. השאלה היא האם זו סיבה מספקת לשלול את החרות שלה?

דגל ישראל, כמו דגלים אחרים, הוא פיסת בד צבועה באופן מסויים. בעבור אנשים מסויימים היא מסמלת את המולדת שלהם, בעבור אחרים היא מסמלת מדינת אויב, ויש כאלה שהיא לא מסמלת עבורם דבר. הבעיה מתחילה, לדעתי, כאשר אנשים מתייחסים לפיסת הבד כאל ערך בפני עצמו. אם מישהו זורק דגל על הרצפה ודורך עליו זה כאילו שהוא עושה את זה למדינה עצמה.
השאלה היא באיזה שלב זה מתחיל להיות בעייתי. אם אני אצייר את הדגל על פיסת נייר ואז אזרוק אותה על הרצפה ואדרוך עליה? אם אעשה זאת על נייר טואלט, יהיה מותר לי לנגב איתו את ישבני? אם אני אסדר הרבה גפרורים עם ראשים כחולים ולבנים בצורת הדגל, יהיה מותר לי להעלות אותם באש?

בסופו של דבר, אם ננקה את תיאור המקרה ממשמעויות סובייקטיביות למיניהן, נטלי צילמה את עצמה מחרבנת על פיסת בד מאויירת. אם מישהו נפגע מזה, זה רק בגלל שהוא משליך ערכים ו/או משמעויות שונות על אותה פיסת בד או על הציור שעליה. לדעתי, הזכות של נטלי לצלם את עצמה עושה את צרכיה על פיסת בד עם משמעויות נלוות על מנת להעביר מסר, חשובה יותר מהזכות של הצופים לא להיפגע מכך שמישהו מחרבן על המשמעויות שהם נותנים לפיסת הבד הזאת.

נ.ב.
כן, אני יודע שהתמונה הראשית היא בכלל ממיצג אחר שלה, כשהיא שיחקה את השואה ביד ושם. בניגוד אליה, אני לא מרגיש צורך לפרסם תמונה של הישבן החשוף שלה בבלוג שלי. לא חושב שזה יעזור לי להעביר את המסר.

מחשבות של 8 על “על אמנות פרובוקטיבית וסרטים צבעוניים

  1. זה בדיוק כמו שאמרת, כל אחד נותן משמעות שונה.
    לדעתי? זכותה לעשות מה שבא לה עם הדגל או החתיכת בד הזו.
    להעלות את זה לרשת? ללא קשר על מה חירבנה, לא חושב שזה ראוי.
    אבל זו רק דעתי, וזה היופי, כל אחד זכאי לדעה משלו.
    רק שזה משהו שתקף למדינה דמוקרטית, ישראל היא לא דמוקרטית.

    1. לדעתי אמנות שאף אחד לא רואה, על אחת כמה וכמה אמנות פוליטית פרובוקטיבית, לא משיגה את המטרה שלה. כך שאם היא לא היתה מעלה את זה לרשת כאילו היא לא ביצעה דבר, אני די בטוח שהיא לא מחרבנת על דגלים בשביל הכיף שלה. אז יכול להיות שזה לא ראוי להעלות וידאו שלה מחרבנת לרשת, אבל זה היה הופך את כל הנושא למיותר אם היא לא היתה מעלה.

        1. לטעמי אמנות היא דרך להעברת מסר. אמנות מוצלחת לדעתי היא אחת שעושה את זה באופן לא סטנדרטי שגורם לך לצאת מהתבניות המוכרות לך ולחשוב מחדש על המושגים שבהם אתה תופס את העולם. אז כן, אני מתייחס למה שהיא עשתה כאמנות.

          1. מבחינתי זו סתם פרובוקציה ואקסביציוניסטיות זה לא אומנות, אחרת כל ההורים יתחילו להעלות את החירבון הראשון של התינוק שלהם וגם זה יחשב אומנות למישהו. לעשות משהו באופן לא סטנדרטי ולגרום לנו לחשוב, מקובל עלי, ללכת לחרבן זה רק מראה כמה החברה שלנו הדרדרה שאנשים צריכים לעשות את זה בשביל התשומת לב. לי היא לא גרמה לחשוב מחדש על כלום, רק להגעל מכמה נמוך אנשים מוכנים להגיע בשביל ה 15 דקות תהילה שלהם.

          2. לגיטימי. אמנות (לכאורה) שנמצאת בשוליים אף פעם לא התקבלה כאמנות פה אחד ע"י כולם, זה מה שהופך אותה לקיצונית/פרובוקטיבית.

  2. אני בעד חופש ביטוי, אך לטעמי, גם לאמנות ולפרובוקטיביות יש גבולות. מבחינתי, המחאה של נטלי כהן וקסברג עברה את הטעם הטוב, מהסיבה הפשוטה, שהאדם בימינו לא עושה את צרכיו בציבור אלא בדל"ת אמותיו. [וכן, אלה בהחלט הערכים שעליהם גדלתי].
    מעבר לזה, שוב לדעתי, דגל ישראל [למרות היותו פיסת בד] הינו סמל לאומי וככזה, יש להתייחס אליו.

    1. זה נכון שרוב האנשים עושים את צרכיהם בפרטיות אבל כמו שעניתי לספי, מיצג שאינו מפורסם לציבור כאילו לא קיים. אמירה צריכה להיות פומבית בשביל שתהיה לה השפעה ועל אחת כמה וכמה אמירה פוליטית.
      ועצם העובדה שמה שהיא עשתה מעורר רגשות כל כך עזים ותגובות כל כך מקוטבות רק מראה שבהחלט יש כאן אמירה.

      באשר להתייחסות אל הדגל, אני מסכים שמדובר בסמל לאומי. אני לא מסכים שפגיעה בו שווה לפגיעה בלאום ברמה שאמורה לגרור יותר ממשיכת אף ואולי גינוי מצד השלטון/בית המשפט/המשטרה. לעצור אותה ולמנוע ממה את חופש האמנות (גם אם לזמן מוגבל) זו לטעמי פעולה מאוד לא מידתית.

      מצד שני היום הממשלה מתייחסת לעבודה שסטודנטית יצרה כפרוייקט לקורס כהסתה לרצח, אז מה אני יודע…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *