בגרות

פברואר 5, 2005 4:28 | מאת | 2 תגובות

תמיד אנחנו חולמים. הרבה פעמים החלום שלנו נראה בלתי מושג, מעין פנטזיה רחוקה. למרות זאת אנחנו רודפים אחרי החלום, אנחנו לא מאבדים את התקווה. אנחנו בטוחים שיום אחד נצליח להגשים אותו. אם רק נתאמץ מספיק, אם לא נכנע.

***

"אבל אתה מיועד להיות השומר" הסבירה אימו. גרוד כבר שמע את ההסברים האלה מאות פעמים, מאימו, מאביו, מהמורים שלו. אבל הוא ידע בתוך תוכו שהוא יהיה חוקר. הוא לא הולך לשבת כל יום בתצפית משעממת. "גרוד אתה מקשיב לי?" קטעה אימו את מחשבותיו "אני רוצה שתבין את זה. זה לא נושא לצחוק. אתה נולדת עם כל הנתונים של שומר, הבדיקה הזאת אף פעם לא טועה". "אבל.." החל גרוד. "שום אבל" אמרה אימו "אני רוצה לשמוע אותך מבטיח לי שאתה לא תעשה שטויות". "מבטיח" ענה גרוד בקול נמוך.

אז נכון, היו לו עיניים חדות, והוא לא היה צריך לישון. אבל גם חוקר יכול להעזר בתכונות כאלו.
הוא קרא ספרים על אנשים שהחליטו לפעול אחרת ממה שהמליצה הבדיקה שלהם. הספרים כינו אותם "אויבי החברה המתוקנת". הספרים טענו שהם לא רק פוגעים בעצמם, הם גם מבלבלים את כל ההקצאות.
ההקצאות, הנה עוד רעיון מטומטם, למה לא להשאיר שני שומרים בכפר שלו? למה לקחת את כל שאר הילדים, שהבדיקה קבעה שהם שומרים, מהכפר רק בגלל שלכפר היתה הקצאה לשומר אחד?

***

אזעקה. גרוד קם מהמיטה ורץ לעבר המקלט.הוריו כבר היו שם. שניות לאחר מכן כבר נשמעו הקולות של הלוחמים ושל שודדי הכפרים.
"התראה קצרה," חשב לעצמו "העיניים של מר קרבין כבר לא טובות כמו פעם". מר קרבין היה השומר של הכפר שנים רבות. בעוד שנה ג
רוד אמור להחליף אותו.
קולות הלחימה הפכו קרובים יותר. נשמע שהשודדים הצליחו להכנס לכפר. הוא קיווה שהלוחמים יצליחו להרחיק אותם.

לאחר כשעה קולות הלחימה פסקו ונשמעה צפירת ארגעה. הלוחמים ניצחו, אבל לא בלי נפגעים. שני לוחמים בני הכפר ותושב כפר אחד מצאו את מותם, והרבה נפצעו. לא הספיקו לארגן את כל ההגנות בזמן. "אתה רואה?" אמרה לו אימו "בגלל זה חשוב שתסיים את הלימודים שלך ותתחיל בהכשרה אצל קרבין". "זה לא משנה שום דבר" ענה לה גרוד "זה לא מה שאני רוצה להיות. ואני מאמין שהכי חשוב זה ללכת אחרי מה שאני רוצה, ולא מה שאחרים רוצים בשבילי. בעוד שנה אני אהיה בוגר ואז לא תראו אותי כאן יותר". הוא עזב את המקום בכעס.

***

"אבל אני רוצה להיות לוחם, הם אלה שבאמת מגינים על הכפר". ג
רוד הביט בשוליה הצעיר. הוא חייך לעצמו ואמר "בוא אני אספר לך סיפור על שומר שרצה להיות חוקר. הוא לא הסכים לוותר, והיה מוכן לברוח בלי להתחשב בכפר בכלל. עד שיום אחד כשביקר במגדל השמירה, הוא ראה ענן אבק שאף אחד לא ראה. זאת היתה התקפה רצינית, ואם לא היו מעלים את ההגנות בזמן, סביר להניח שלא היה נשאר כפר. זה היה יומיים לפני שהוא הפך לבוגר על פי הגיל. זה היה באותו יום, שהוא הפך לבוגר באמת"

***

לפעמים מגיע הרגע שבו אנחנו חייבים לוותר על החלומות שלנו ולהמשיך הלאה. לפעמים מגיע הרגע שבו אנחנו חייבים להתבגר.


2 תגובות

|
|

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *