בור!! ועם הארץ

ספטמבר 30, 2004 20:39 | מאת | 2 תגובות

בהיותי בהודו היו לי שני מקרים של קרבה למוות, זה אחד מהם.

דראמסללה היא עיר מאוד תיירותית, רק שכמעט אף אחד לא מבקר בה. שלושת הכפרים שלידה, לעומת זאת, שוקקים ביותר.
יש את העליון ביותר, דאראמקוט, שבו שכרתי חדר בגסטהאוס נחמד עם כלבלב מטורף בשם "קוקי".
יש את המרכזי שנקרא מקלוד גאנג שם נהגתי לראות סרטים בבתי הקולנוע המאולתרים שלהם, לאכול במסעדה היפנית המעולה וללכת לאזור של הדלאי למה.
ויש את התחתון שנקרא באגסו-נאג שם נהגתי לאכול במסעדות הנחמדות, לגלוש באינטרנט ולהסתובב עם חברים.

בכל בוקר נהגתי לרדת ברגל מדאראמקוט לבאגסונאג דרך היער היפהפה. משם לקראת הצהריים עליתי עם ריקשה למקלוד גאנג
לשיעור מסאג` שוודי. ובערב עליתי עם ריקשה חזרה לדאראמקוט לשבת עם חברי הגסטהאוס ולישון אח"כ.

במקרה המסוים הזה, כאשר חיפשתי ריקשה לעלות איתה בחזרה לדאראמקוט, אף נהג ריקשה לא רצה לעלות לשם. חיכיתי באזור כחצי שעה כאשר כל נהג ריקשה שמגיע אומר שהוא לא רוצה לעלות למעלה.

עד כמה שאני אדם שקול ולא נוטה להתעצבן, הם עצבנו אותי. באותו שלב, החלטתי שאני עולה ברגל ולא משנה מה. כמובן שבלהט העצבים שלי לא הבאתי בחשבון שכבר חושך, שאין תאורה בדרך ושהדרך היא שביל צר מאוד שמצידו האחד יש הר גבוה ומצידו השני צוק.

מצאתי את עצמי לאחר חצי שעה בשמינית הדרך, מזיע, צועד בצעדי ציפור וכועס על עצמי על כך שלא חיכיתי עוד. באותו רגע שמעתי מאחורי ריקשה עולה. בן רגע העצבים חזרו. עכשיו??? עכשיו הם החליטו לעלות??? אז עכשיו אין סיכוי שאני עולה עם ריקשה!!!
 




החלטתי לגשת לצד השביל על מנת שהריקשה לא תדרוס אותי בטעות. הבחנתי מצידי השמאלי במשטח בטון. חשבתי לעצמי שזה נהדר, שהרי בטון זה מקום בטוח לעמוד עליו, וזה גם בצד השמאלי, כלומר אני מתרחק מהצוק. פניתי אל משטח הבטון בלי לחשוב פעמיים. 




בום!!
מסתבר שזה היה בור המוקף ביציקת בטון. למזלי הרב גובהו היה רק קצת יותר גבוה ממני. הישבן שלי חטף של רוב עוצמת הנפילה והיו מעט שריטות. בשל מצבי המעורער משהו באותו רגע לא חשבתי בצלילות וסף העצבים שלי הרקיע שחקים. האשמתי את הריקשה בכך שנפלתי. שמעתי את הריקשה נעצרת בחריקת בלמים. 




לאחר שוידאתי שלא נשבר כלום יצאתי מהבור בקפיצה קלה ומשכתי את עצמי החוצה עם הידיים. בריקשה היו ישראלים ששאלו "אחי, אתה בסדר? בוא, בוא סע איתנו". בשלב הזה כמעט והתפתיתי לעלות לריקשה. אבל אז הנהג ההודי הסתכל עלי ואמר לי "come, come" ועל הפנים שלו ראיתי את החיוך המעצבן ביותר בעולם.  




ככל הנראה נשרפו לי הפיוזים כי הפנים שלי האדימו (מזל שהיה חושך) ומצאתי את עצמי צורח "NO!! NO RICKSHAW!!!". הנהג ההודי ברח לתוך הריקשה. הישראלים נסוגו באיטיות לאחור תוך שהם ממלמלים "בסדר אחי… לא רוצה לא צריך… למה להתעצבן…. שאנטי שאנטי". הם נכנסו לריקשה וברחו למעלה. 




בסופו של דבר לאחר כשעה וחצי הגעתי לדאראמקוט כשאני נוטף זיעה ומקלל את עצמי על היותי אדיוט גמור. בדרך עברו אותי עוד 8 ריקשות, אבל אף אחת מהן לא עצרה.
 

2 תגובות

|
|

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *