פר-חה נשמתי

אוקטובר 23, 2004 18:04 | מאת | מה דעתכם?

באותה דראמסללה של הרשומה הקודמת, ישנו עמק קסום למרגלות באגסו. מאחר ואינני יודע איך קוראים לו, כיניתי אותו באגסו-ואלי.

שהיתי בדראמסללה כחודש וחצי מהטיול, מתוכם ירדתי לבאגסו ואלי רק 6 פעמים וכולן בחצי החודש האחרון.
בפעם השלישית שירדתי לשם פגשתי פר.

מעט מילים על פרות בהודו:
הן שקטות.
לא אכפת להן מכלום.
הן קדושות.
הן בד"כ רזות.
הן מתעלמות ממה שיש בדרך שלהן ופשוט דוחפות אותו הצידה עם הראש.
אני אוהב לנופף לפרות. הן מתעלמות.
פעם הצלחתי לשגע פרה… אבל זה סיפור אחר.

בפעם השלישית שירדתי לבאגסו ואלי, פגשתי פר. הפר עסק בענייניו ואני הייתי באמצע ירידה. גם הפעם הירידה היתה על דרך צרה שבין הר לצוק, אבל הפעם זה היה באור שמש מלא. בראותי את הפר נופפתי לו כהרגלי לשלום. טעות מרה…

הפר הרים את ראשו, לא היתה שום הבעה על פניו (גם אם היתה אני לא חושב שהייתי מבחין בזה). לפתע הוא הרכין את ראשו לעברי והחל לצעוד בקצב הולך וגובר. צעדתי לאחור על מנת להמנע מהתנגשות, ונוכחתי לדעת שיש כפסע ביני ובין הצוק. ראיתי את חיי חולפים כנגד עיני.

הפר המשיך להתקדם לכיווני במהירות בעוד אני צועק ומתחנן בפניו לעצור (לא שהוא הבין אותי, פשוט לא היה לי משהו יותר טוב לעשות). הוא כמעט הגיע אלי ואני בלית ברירה נאחזתי בדבר היחיד שהיה בטווח היד שלי. בקרניים שלו.

תפסתי את הקרניים בידי והסטתי אותן ימינה. הפר המשיך לכיוון ימין כאילו שכח ממני לחלוטין (והיתה לי הרגשה מוזרה כאילו הוא מגחך לעצמו). נותר לי רק לנשום לרווחה את כל האוויר שפרח מנשמתי ולהמשיך בדרכי אל העמק היפהפה, רועד כמו עלה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *