קצרצרים

יוני 11, 2005 8:36 | מאת | תגובה אחת

ביקרנו את סבי, זכרונו לברכה. הגיעה לביקור כל המשפחה המורחבת. אחד האחיינים שלי הביא נחש (לא ארסי) וזה ריתק אותנו, הילדים. אמי לא רצתה שאשחק עם הנחש אבל אחרי שהרגיעו אותה במשך כ 5 דק היא הלכה לשבת עם כולם.
אחרי ששיחקתי עם הנחש הלכתי לשתות מים במטבח. התלכלכתי מעט אז לקחתי מגבת מטבח גדולה ויצאתי החוצה מהדלת האחורית. אמי ישבה שם עם הגב אלי ושוחחה עם דודותי.
"אמא" אמרתי. היא מבלי להסתכל אמרה "אם אתה עם הנחש הזה, אני לא רוצה אפילו לשמוע עד שתעזוב אותו".
הבטתי במגבת שבידי. בגב של אמי. שוב במגבת. הנחתי בעדינות את המגבת מסביב לצווארה רק כדי לשמוע צרחה אדירה מפיה של אמי תוך שהיא מעיפה מעליה את המגבת בהיסטריה.
אני, כפי שבוודאי ניחשתם, התגלגלתי מצחוק.
 
- עברנו דירה לקראת כיתה ה. בבית הספר החדש הכרתי ילד אחד ונהיינו ידידים טובים. עם הזמן הוא מצא לו ידידים אחרים ואני נשרכתי אחריו. חיכיתי לו כל בוקר ליד השער. במפגשים כיתתיים, כאשר הכיתה התפצלה, בחרתי ללכת עם הקבוצה שלו וכו.
באחד מימי הכיפור של כיתה ז
 כאשר כל הכיתה נפגשה הוא גם היה שם. הוא וידיד שלו החליטו ללכת לכיוון אחד ושאר הכיתה לכיוון אחר. אני לאחר רגע של התלבטות פניתי ללכת אחריו רק כדי לשמוע את הידיד שלו שואל "מי זה אחרינו?" ואותו עונה "אה, זה סתם צל".
נעצרתי באחת. ללכת איתו לא רציתי, הכיתה לא היתה באופק. חזרתי לביתי ולא זזתי מהמיטה כל אותו ערב.
 
– עשיתי משהו שהיה אסור לי. אני אפילו לא זוכר מה זה היה, אבל אני זוכר שזה היה משהו שאחי נהג לעשות ולחטוף צעקות עליו. כאשר הורי חזרו, הם החלו לצעוק על אחי. אני ישבתי בסלון, ממש לידם וקראתי ספר.
שמעתי את אחי מנסה להתגונן, מנסה לאמר להם שהוא לא עשה את זה, ואני המשכתי לשבת ולקרוא כאילו אינני קשור למאורע.
בשלב מסויים אמי הביטה בי במבט מהורהר, ולאחר כמה שניות שאלה אותי "אתה עשית את זה?". לא יכולתי לשקר, ובקול חלש עניתי "כן". אמי הסתכלה עלי במבט מאוכזב ופלטה "מה שעשית עכשיו היה הרבה יותר גרוע". 
עונש לא קיבלתי, אבל האשמה אכלה אותי מבפנים. 20 שנה אח"כ מצאתי את עצמי עדיין נזכר בזה ומרגיש אשמה. הלכתי אל אחי והתנצלתי. הוא, כצפוי, לא ידע על מה אני מדבר… כנראה שבשבילו זה לא היה כל כך טראומתי.
 
עבדתי בשירות לקוחות טלפוני של חברה סלולארית במשך שנתיים. מעולם לא קיבלתי פקס תודה מאחד הלקוחות, גם חברים קרובים שעבדו איתי לא קיבלו. היו כמה בנות שלא הפסיקו לקבל כאלה. ודווקא על דברים שלא היו מעבר לשירות סטנדרטי.
לאחר שנתיים של עבודה התפטרתי ונסעתי לחו"ל לחצי שנה. כשחזרתי לארץ חיפשתי עבודה אחרת, אך בסופו של דבר חזרתי לעבודה הזאת. עבדתי שם עוד שנה שלמה לפני שקיבלתי הצעת עבודה אחרת (העבודה הנוכחית שלי).
בשבוע האחרון שלי לעבודה בשירות הלקוחות, היתה לקוחה שבאמת נתקלה בבעיה ולקחתי את המקרה לטיפולי (כפי שעשיתי לא אחת). בתוך 3 ימים כל הבעיות טופלו והלקוחה התקשרה כדי להודות לי ולשאול מה מספר הפקס שלנו כדי שתוכל לשלוח מכתב תודה.
אמרתי לה תודה, אבל זה לא נחוץ. כשהיא שאלה למה, הסברתי לה שבעוד יומיים אני כבר לא עובד שם יותר. היא הבינה והשיחה הסתיימה בחיוך. 
הרגשתי טוב. גם אני יכול לקבל מכתב תודה.
 

תגובה אחת

|
|

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *