כשהייתי קטן נהגתי לבלות בספריה כל עוד היא היתה פתוחה. מ 14:00 עד 18:00 הייתי שם.
אפילו יצרתי לעצמי איזור מיוחד של כריות מאחורי אחד הקירות  שרק אני והספרניות ידענו עליו. כך יכולתי לקרוא בלי שיפריעו לי.
 
כשהיתה לנו מחוייבות אישית לעשות, לא ידעתי מה לבחור. בסופו של דבר מבין האפשרויות שהוצעו בחרתי בגן החיות. בפעמיים הראשונות באמת הלכתי להתנדב. השומר חתם לי על המחוייבות (גם כן חתימה… קו) ובתכלס לא נתנו לי לעשות כלום. אחרי פעמיים  פשוט הפסקתי להגיע וסתם סימנתי בדף שהייתי שם… אפילו חתמתי (קו).
 
שנה לאחר מכן אחת הספרניות פונה אלי "מה דעתך לעשות את המחוייבות האישית של השנה בספריה?". הסתכלתי עליה במבט תוהה ואמרתי לה "אבל מחוייבות אישית עשינו שנה שעברה". "באמת?" היא שאלה "אז למה לא ביקשת לעשות כאן?".
זו היתה תחושת החמצה מאין כמוה. הרגשתי כמו טיפש שהלך לגן חיות במקום לעשות את הדבר שהוא הכי אוהב (למרות שבתכלס הלכתי רק פעמיים).
 
מאז עבר זמן והפסקתי לחשוב על זה.
היום קראתי רשומה שעסקה במחוייבות אישית ובאחת הזכרון חזר ויחד איתו תחושת ההחמצהף חזקה כבעבר. אפשר היה לחשוב שהתגברתי על זה כבר. תחושות רעות לא אמורות להעלם עם הזמן?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *