לפני מספר ימים ראיתי את המלחמה על השבת. ראיתי גוש שחור של עושי דבר ה מתנהג באלימות על מנת למנוע הפעלתו של חניון ביום הקדוש. ראיתי בעיניים שלהם כעס, זעם, עצב. ראיתי אש.
מנגד ראיתי את הצד השני, מספר קטן של חילונים שישבו עם שלטים הקוראים לא להכנע לכפיה הדתית. בעיניים שלהם גם ראיתי עצב, אבל היה שם גם שביב של תקווה.
תהיתי מי ימצמץ ראשון והאם גם הפעם זה ייגמר בדקירה...
 
באותו מבזק חדשות ראיתי את הנאום של אובמה. את הבטחון החזק שיש לו בכך שישראל צריכה לכבד את הפלשתינים ולהפך. בכך שיש דרך ברורה ובטוחה אל השלום ובכך שהדרך הזו היא המטרה של כולם.
מנגד ראיתי נאום של אחמדינגד שהסביר בפעם המאה ואחד כיצד הישות הציוני היא הגורמת לכל הצרות בעולם. שמעתי על כל הנשק שהוא מעביר דרך סוריה, והרגשתי את הנשמה שלי מתכוננת למלחמה בלתי נמנעת.
מהצד השלישי ראיתי את ביבי שמתעקש שהכרה בארץ ישראל היא הצעד הראשון לשלום. שהטיפול באחמדינג`ד קודם לפינויי מאחזים.
תהיתי מי ימצמץ ראשון והאם זה יהיה עם טיל גרעיני….
 
רגע אחרי הנאום של אובמה ראיתי את הדיווח על הבחירות בלבנון. מצד אחד ניצבה החזית הכחולה שניסתה בכל מאוד למנוע  את נצחון החיזבאללה והפיכת לבנון לחלק מהחזית האיראנית סורית. שמעתי בקול שלהם את הרצון להתרחק מהמצב במזרח התיכון, לחיות בשקט ולמנוע הפיכת משטר.
מנגד ניצבה החזית השיעית שהלהיבה את עצמה בנאומים חוצבי להבות בהחזקת נשק ובהבנה שהכבוד יותר חשוב מכל דבר אחר.
תהיתי מי יזכה ואם זה בכלל ישנה בטווח הארוך. תהיתי איך זה ישפיע עלי…
 
חשבתי על קונפליקטים אחרים כמו הטבח הארמני, טיבט,  המלחמה בעירק ועוד. ברבים מהם היתה לי דעה ברורה לגבי מי צודק ומי טועה. בחלק לא. באף אחד מהם לא יכולתי למצוא טיעון שישכנע את כולם. בחלק מהם לא ידעתי כיצד לענות לטיעונים של הצד שכנגד.
תהיתי איך אפשר לחיות ככה והאם יש סיכוי שאני אלך לישון, אתעורר והכל ייפתר…
 
 

3 תגובות

|
|

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *