צרר.. צרר.. צרר..
 
חזרתי לגדרה לשישבת. ההורים בחו"ל והייתי צריך לפגוש את הגנן שיסביר לי כיצד לשנות את הזמנים של הממטרות. מסתבר שהרבה הרבה מים זה לא בהכרח דבר טוב לדשא.
 
צרר.. צרר.. צרר..
 
הגעתי לבית ההורים ביום חמישי בערב. כבר שנכנסתי לבית שמעתי אותו, אבל עוד לא עיכלתי את גודל הבעיה. הנחתי את התיק בכניסה, הפעלתי מזגן, הדלקתי טלוויזיה (לא בשביל לראות, בשביל שיהיה רעש רקע) וניגשתי למקרר לראות מה יהיה לי לאכול בסופ"ש… לא הרבה. עליתי לחדר שלי ואז זה הכה בי במלוא העוצמה.
 
צרר.. צרר.. צרר..
 
בהתחלה התעלמתי, תמיד יש צרצרים מחוץ לבית. רעשים כאלה הופכים לרקע במהירות. אך לאחר שהדלקתי את המחשב, וניסיתי להתחיל לכתוב הבנתי שזה בלתי אפשרי. הצרצר הזה השתמש בכל שיטה אפשרית כדי שלא אוכל להתעלם ממנו. בתחילה זה היה צרצור אחד בכל כמה שניות, לאחר מכן רצף צרצורים מהירים ואז הפסקה, צרצור אחד ועוד רצף מהירים. מה הוא לא עשה בשביל תשומת לב? צרצורים חלשים, צרצורים חזקים, צרצורים קצרים, צרצורים ארוכים… סיוט!
 
צרר.. צרר.. צרר..
 
הבעיה החדר שלי היא שהוא מפזר קולות. אם אתם לא יודעים בדיוק מהיכן מגיע הקול, לעולם לא תמצאו אותו. בכל פעם שסובבתי את הראש הקול נשמע כאילו הוא מגיע ממקום אחר של החדר.
מה לא עשיתי? הפכתי את הכריות, הזזתי את השולחן, הצצתי מתחת למיטה, חיטטתי בין הספרים, צעקתי בקול "די, תפסיק", ירדתי על הברכיים והתחננתי… אך לשווא. הצרצורים נמשכו ואני בצר לי, ניסיתי להתעלם ולהרדם.
 
צרר.. צרר.. צרר..
 
בסופו של דבר נרדמתי. אין מה לעשות, כשעייפים באמת שום קול לא יכול להפריע. בבוקר הצרצורים נעלמו והאמנתי שהגעתי למנוחה ולנחלה. אך מרגע שירד הערב זה חזר.
 
צרר.. צרר.. צרר..
 
אני הייתי בסלון ושמעתי את הצרצורים מלמעלה. חטפתי עצבים ורצתי אל החדר וראו איזה נס, כאשר עומדים בפתח החדר, אפשר לשמוע בדיוק מהיכן מגיעים הצרצורים. מיד רצתי לחדר של ההורים ולקחתי את סולם. חזרתי, טיפסתי והצצתי מעל הארון. שום צרצר. אבל הקול בבירור הגיע משם.
 
צרר.. צרר.. צרר..
 
כמה מכות טובות על הארון הפחידו את הצרצר שכנראה הסתתר מאחוריו והוא השתתק. שמח וטוב לי ירדתי מהסולם. התענגתי על השקט. גלשתי להנאתי במשך כ20 דק כשפתאום שמעתי מן "צרר.." חלוש. מיד ניגשתי את הארון וטרקתי את הדלת בכוח. שוב שקט. ככה מפחידים צרצר.
 
.. .. ..
 
אני מכירים את הסרט פינוקיו? זה שבו יש צרצר בשם גימני קריקט שמשמש כמצפון. אז כנראה שצרצרים מאוד טובים בזה, כי אחרי הפעם השניה שהשקטתי אותו התחלתי להרגיש רע. מה בסה"כ הוא עשה? צרצר. זה מה שהוא אמור לעשות בחיים והוא לא אשם בכך שזה מפריע לי להתרכז. אז, כדי להשקיט את המצפון שלי שהפריע לי יותר מכל צרצר, קראתי לאמצע החדר "צרצר לך צרצר נחמד. צרצר את נשמתך, ואני לא אפריע לך יותר". וכאילו הוא הבין אותי…
 
צרר? צרר.. צרר..
 
בהתחלה היו אלו צרצורים מהוססים כאלה, כאילו הוא בודק אם המטורף שזעזע את עולמו עדיין נמצא באזור. כאשר הוא ראה שהמהוססים לא גוררים תגובה, הוא החל לצרצר יותר ויותר במרץ. ניתן היה לשמוע את החדווה שלו, הנה הוא יכול להשמיע את קולו מבלי שאף אחד ישתיק אותו. מה שבאמת מדהים הוא שמאותו רגע זה הפסיק להפריע לי. בזמן שכתבתי את הפוסט הזה הצרצר לא הפסיק לצרצר ואפילו לרגע, ואני מצליח להתעלם בקלות. כנראה שה באמת קשור למצב רוח.
 
אז תצרצרו לכם בלוגרים נפלאים ואל תתנו לאף דייר מעצבן כמו אמנון כהן למנוע מכם להשמיע את קולכם.

18 תגובות

|
|

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *