רגע לפני מלחמה

דצמבר 4, 2006 16:17 | מאת | 5 תגובות
מה עושה אדם שאיבד תקווה לשינוי? מה עושה אדם שהבין שלא משנה מה הוא יעשה, הדרך תוביל לאותו מקום? מה עושה בן אדם שאיבד כל אמון באלו שאמורים להנהיג אותו או לכל הפחות את המדינה שבה הוא חי?
 
לאחרונה קראתי טקסט שנכתב ע"י תוקידידיס (פילוסוף יווני), ואני אצטט חלקים ממנו כאן:

המחלוקת נתגלגלה מעיר לעיר, ואותן ערים שהמחלוקת נפלה בהן במאוחר, עוד הגדישו את הסאה לשמע המעשים שנעשו לפני כן, בהמצאת תחבולות חדשות, בנכלי התקפותיהם ובזוועות נקמותיהם. משמעותן הרגילה של המלים בהערכת מעשים נתחלפה כרצון איש ואיש, העזה נמהרת נחשבה כנאמנות אמיצה לחבורה; התמהמהות מרחיקה-ראות – כפחדנות מתפרכסת; המתינות – ככסות עיניים למורך לב; פקחות בכל – רפיון ידיים בכל; פחזות של טירוף הועלתה לאחת ממידות הגברות; זהירות במזימה – אמתלה יפת מילים להשתמטות. חמום הראש היה נאמן תמיד והמדבר כנגדו – חשוד. מי שעלתה מזימתו בידו – פיקח; המגלה התנכלות – פיקח שבפקחים.

ומה קורה אצלנו? גם אצלנו המעלות המוסריות מוצאות את עצמם מעוותות בידי כל המעוניין בכך. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא שמי שהעלים מס ולא נתפס –  דפק את המערכת, ואילו מי שמשלם מסים הוא פראייר.
 
עוד כתב תוקידידיס:

סיבת כל הרעות האלו היתה תאוות השלטון, הנעוצה באהבת הבצע והכבוד, ותוצאתם הקנאות, המצויה אצל אנשים רודפי-התנצחות. כי תופסי השלטון בערים משני הצדדים היו נאה דורשים, שהם מעדיפים משטר המשווה את זכויות כל בני העם, או אריסטוקרטיה מתונה; ובשעה שהיו מתיימרים שאינם פועלים אלא לטובת הכלל, קבעוה כפרס לעצמם. והואיל והיו מתעצמים זה כנגד זה בכל התחבולות שבידיהם לשם הניצחון, מלאם לבם לעשות מעשים נוראים, ועשו נקמות איומות ביותר באויביהם, ולא שיוו לנגדם את הצדק וטובת העיר, ורק התענוג-לשעה של על צד וצד שימש להם גבול.

ושוב אני משווה את המצב אלינו. גם מנהיגינו הנאורים יודעים לדרוש שהם פועלים לטובת השוויות ולטובת זכויות שוות לכל בני העם ובאותה נשימה מחזקים את קשר ההון-שלטון. ורק התענוג לשעה, קרי – תקופת הבחירות, היא זו שמונעת מהם לפרוק כל עול ולהמשיך לנסות למצוא חן בעיני העם במילים שתוקפן פג מיד לאחר שעזבו את פיהם.
 
ציטוט אחרון:

וכל הביאה המחלוקת לידי קלקול כל המידות הטובות ביוון. התום, יסוד מידת האצילות, היה ללעג ולקלס ובטל קיומו; התנכלות איש ברעהו והחשדנות פשטו בכל מקום ומקום. ושום דבר לא היה בכוחו להשלים בין הניצים, לא הן צדק ולא שבועת אלה. ומאחר שכל אחד היה תקיף בהכרתו, שאין שום תקווה להגיע לידי יציבות, נתנו דעתם בעיקר להיזהר מפגיעה רעה ולא היו מסוגלים לתת אמון באחרים.

הדוגמה הכי טובה שאני יכול לתת היא נושא המערב אל מול מדינות האיסלאם. מחלוקת שישראל נמצאת במרכזה. או אם נחפש דוגמה מקומית יותר ניתן להראות את נושא החרדים אל מול החילונים (מצעד הגאווה שהפך למפגן מראה את זה בצורה הכי טובה).
 
קשה כבר להאמין למישהו שטוען שהוא רוצה שינוי. גם אם מישהו באמת רוצה שינוי, קשה לנו להאמין שביכולתו לחולל אחד כזה. אני מוצא את עצמי מתכנס בגיחוך ציני בכל פעם שאפשרות לשיפור המצב מופיעה בפתח, וכאשר האפשרות מתגלה כעורבא פרח, אני מוצא את עצמי מגחך בציניות על שנתתי לעצמי למרות הכל לפתח שביב של תקווה.
 
את הטקסטים שציטטתי כתב תוקידידיס על מלחמת האזרחים בקורקירה. אני מניח שאנחנו עומדים בפני מלחמה משלנו. לפחות שם הדמוקרטים ניצחו.
 
מה עושה אדם שאיבד תקווה לשינוי? כלום.

5 תגובות

|
  • השרוט ממליץ says:

    לא באמת איבדת תקווה
    ואני ארחיב על כך בהזדמנות בפוסט משלי.

  • Sefy says:

    לי אף פעם לא היה תקווה בארץ הזו
    לכן במקרה שלי, אין שום דבר שהלך לאיבוד. אני לא מצפה לכלום שיקרה פה, כי גם אם יש סיכוי הכי גדול שיקרה משהו טוב אז יהרסו אותו בצורה הכי ברוטאלית שאפשר.

  • פגעסוס says:

    אם היא היתה קיימת
    וכעת היא לא קיימת, אני חושב שאיבדתי אותה.

  • פגעסוס says:

    אולי אחרי המלחמה הגדולה (לכשתהיה)
    כל נושא המוסר יקבל דחיפה ויעלה לראש סדר היום הציבורי. כי בלי משהו שיזעזע את כולם, לא נראה לי שאנשים ישימו לב לאיזה שפל מוסרי הגענו.

  • Sefy says:

    חשבתי שהזעזועים כבר הגיעו מזמן
    אבל אני לא חושב שיש משהו שמסוגל לזעזע את העם הזה יותר, הוא נהיה אפתי לכל דבר…

|

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *