אני מאמין בבני אדם. אני מאמין שבני האדם טובים מיסודם, אני מאמין שבני אדם תמיד מנסים לפעול נכון, אני מאמין שבני אדם לא משקרים לי בלי סיבה. אז אני נופל פה ושם ומדי פעם אני מפסיק להאמין במישהו אחרי שאני נכווה פעם או פעמיים, אבל ברוב הפעמים, האמונה מתגלה כמוצדקת.
אולי זה בגלל שאני שופט אופי לא רע ובמקרים רבים, אני יודע לזהות עם אילו אנשים אני אתחבר ועם אילו לא. אני יודע לזהות לאילו אנשים יש אופי חרא ולאילו יש לב זהב. אבל גם לי יש את הפעמים האלה שבן אדם, שלא חשבתי שהוא מסוגל לפגוע בזבוב מתגלה כמשהו שלא ציפיתי לו…

טל נתקל באדם כזה בדיוק, וכמו שתיארתי, זה מתחיל בטוב

הוא לקוח קבוע שלי, שמעון. קשיש, כל כך קשיש, אבל יש לו איזה ניצוץ שובבי בעיניים הכחולות האלה שלו. הוא נכנס אלי לסניף כמעט בכל ערב, נשען בתשישות על זוג מקלות הליכה, אחד בכל יד. על כל מקל הליכה שכזה תלויות כמה שקיות, עדות לכמה דברים קטנים שקנה פה ושם. תמיד זורק בדיחה, תמיד מחייך, תמיד נותן סוכריה לקופאי ששירת אותו. תמיד מזמין את אותו הדבר, מבקש לארוז את זה כדי לקחת הביתה, ואז מוסיף את השקית לשאר השקיות שתלויות על מקלות ההליכה שלו, מסתובב ויוצא.

פעם הוא נפל במדרגות הכניסה, ככה סיפרו לי. מאז ששמעתי, אני מקפיד לרוץ תמיד ולפתוח לו את הדלת. לכל מקרה. בהתחלה הוא היה אומר שלא צריך, שהוא מסתדר. אבל המשכתי, בכל מיני תירוצים. פעם עשיתי כאילו אני זה שיוצא, אז אני כבר מחזיק לו את הדלת. פעם עשיתי כאילו אני רק מטאטא משהו החוצה, אז הנה, שיצא כבר גם הוא.

אני מחבב אותו.

אז מה כבר יכול להשתנות אצל שמעון? הבן אדם קשיש. הוא לא ישנה את עורו ברגע ויתחיל להרביץ לכולם. מה כבר יכול להשתנות?

בדקות שחלפו עד שהגיע לדלת הכניסה, קשקשתי קצת עם רותי והנכד שלה, שישבו בשולחן הפינתי הסמוך. כשהיא ראתה מי מתקרב, היא השתתקה. נתתי לו לצאת, קיבלתי ממנו עוד סוכריה, וחזרתי אליה. היא סימנה לי לשבת.

"האיש הזה," היא אמרה, "אתה מתייחס אליו מאוד יפה."
"נו," הנהנתי, "אני מחבב אותו. הוא לקוח קבוע, הוא נחמד, הוא מצחיק אותי."
"הוא היה מרביץ לאשתו," אמרה.
העיניים שלי התעגלו בתדהמה. "מה? לא, לא נראה לי."

תפס אתכם בהפתעה? גם אותי. שמעון, שתואר כבן אדם הכי חביב, התגלה כמכה נשים. השאלה היא האם כדאי לטל להאמין לרותי? יכול להיות שהיא תתגלה כשקרנית. אתם מוזמנים לקרוא את סוף הסיפור בפוסט שמעון השכן.

– – – – –

ארבעה פוסטים נוספים שווה לקרוא

  • חלי גולדנברג תוהה מתי דאגה לילד והשקעה מרובה בו הפכו לדבר שצריך להתנצל עליו. כל זאת בפוסט מתי זה קרה? מתי התהפך העולם?.
  • בבלוג "הסיפור האמיתי והמזעזע של" מגלים לנו מי הם האנשים שנמצאים מאחורי הכתבות שאנחנו קוראים באתרי החדשות ובאיזה תנאים הם עובדים. אתם מוזמנים לקרוא איך עושים את התוכן שלכם.
  • יהודה בלו מספר לנו את הסיפור האמיתי שעליו מבוסס מובי דיק. אם אתם מסוגלים לקרוא על קשיי ספנות וקניבליזם אני ממליץ בחום על הפוסט סיפור הזוועה שהקדים את מובי דיק.
  • והטיגריס הלבן מונה לנו 20 דברים שסטודנט יעדיף לעשות מאשר לשבת וללמוד (אני למשל מעדכן את הבלוג). בואו לקרוא את אותם 20 דברים שיעשה סטודנט כדי לא ללמוד.
– – – – –

ודבר אחרון – סטטיסטיקות.
ליאור הנר ביקש מבעלי הבלוגים לפרסם את הסטטיסטיקות שלהם על מנת שנגלה עד כמה באמת שווה בועת ה 2.0.
הסטטיסטיקות שלי
אז אלו הנתונים של החודש האחרון. מדובר בכניסות ייחודיות (הכחולים) ומספר האנשים מתוכן שזה לא הביקור הראשון שלהם באתר (הכתומים).

תגובה אחת

|
|

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *