דמיינו את עצמכם בעוד שנים רבות (או לא רבות), כשהעור כבר מקומט, העיניים לא רואות טוב, השינויים מתרחשים בקצב מהיר יותר משאתם יכולים לתפוס והעולם נראה כאילו הוא עוזב אתכם מאחור. כשכל הדברים שסמכתם עליהם, השכל, השרירים, החושים… הכל מתחיל לאכזב אתכם. כשאנשים אחרים צריכים לטפל בכם במקום שאתם תעשו זאת בעצמכם.
החתולה של שרודינגר החלה לעבוד במחלקה סיעודית של בית אבות והיא מציגה כמה מן האנשים שגרים שם.
עלי – ערבי, שהיה פעם נויירולוג. עכשיו יש לו אלצהיימר של צעירים. הוא רוח הרפאים של המחלקה. הולך, הולך, הולך במסדרונות. מדי פעם גם בוכה תוך כדי הליכה. נותנים לו ללכת, הוא לא מזיק. למה הוא בוכה? האם זה קורה בהיבהובי ההארה של המוח שלו, על חוסר היכולת ואי ההבנה שנפלו עליו פתאום. האם זה על מי שהוא היה פעם ולא יהיה יותר? האם זה סתם רפלקס של המוח הקדום? זה ששומר שהוא ימשיך לנשום, שהלב ימשיך לפעום, שמערכת העיכול תעבוד, והכל לחינם…
רחל – עיניים כחולות, עדיין יפה למרות השיער הקצר והלבן לחלוטין, שבעלה בא כל יום להאכיל אותה, ופונה אליה ב:"להתראות, אימא'לה", כשהוא נפרד ממנה בנשיקה ומשאיר אותה בדרך כלל בידיי. כי היא צריכה בייביסיטר. יש לה אלצהיימר והיא כנראה לא יודעת מי הוא או מי בן האדם התורן שנמצא לידה כרגע בכלל. אבל כדי להעסיק אותה, נותנים לה תמיד דף ועיפרון והיא מקשקשת במכניות. עד היום לא הבנתי איך תמיד רשום על הדף השם המלא שלה – שם פרטי ושם משפחה, לרגע תהיתי אם היא עושה את זה. היום זה התברר לי. בעלה רושם כל יום, כל יום, בראש הדף את השם שלה. באותיות דפוס גדולות. היא כנראה לא מודעת לזה בכלל, אבל הוא לא יפסיק. הוא מנסה לשמר אצלה משהו.
אף שם של אף אדם לא היה חשוב ועם כל כך הרבה משמעות כמו השם המלא של רחל, שמופיע כבמטה קסם כל יום באותיות דפוס גדולות בראש דף הקישקושים חסרי המשמעות שלה.
קישור לפוסט: חוויות מהמחלקה הסיעודית
🙂
🙂
הפוסט הזכיר לי את הסרט הרחק ממנה שראיתי לא מזמן, שגם שם אישה יפה עם עיניים כחולות ושיער לבן חולת אלצהיימר, ובעלה בא לבקרה בכל עת.
והאיש הבוכה הזכיר לי את סבתי שבתחילת מחלתה גם היתה בטכה ללא הרף. אולי מהתיסכול, או אטלי בגלל שבכל רגע נתון הכינה שקיות עם אוכל בגדים וסירים כי היא "הולכת הביתה" וסרבה להאמין שאין בית, שביתה הישן כבר לא קיים וזהו ביתה…