אודה ולא אבוש, צפיתי בלא מעט תוכניות של "משפחה חורגת" עם אלון גל. ברבות מהן התעצבנתי על רמת המציצנות שהתוכנית מספקת לרגעים קשים של אנשים. מהצד השני, יש בתוכניות הריאליטי האלה גם סיוע לאותם אנשים. בין אם מדובר בסיוע לרגע ובין אם מדובר בתובנות משנות חיים, יש כאן מצב של יד רוחצת יד. הטלוויזיה מרוויחה מהפרסומות, אלון גל מרוויח יח"צ והמשפחות מרוויחות תובנות וסיוע מסויים להיחלצות ממשבר.
לאחרונה החל שידורה של תוכנית חדשה בהשתתפות אלון גל שבה הוא לוקח תחת חסותו מספר ילדים ומנסה לשנות להם את החיים. ליאיר מלחץ חברתי יש בעיה עם ההתבטאויות של אלון גל שבהן הוא אומר שהטענות של בעיית התקציבים ומספר הילדים בכיתה הם סתם תירוץ. הוא נזכר בפולמוס באדולינה הישן בין גדי טאוב, גבי ניצן ושלי יחימוביץ.
קשה שלא לקרוא את הדברים ולא לחזור לפולמוס באדולינה הישן נושן. והנה עוד תקציר אירועים למי שהיה אז בן 11 או סתם לא זוכר: במאמר במוסף "הארץ" ("מיליוני אנשים לבד") קישר גדי טאוב בין הספר באדולינה של גבי ניצן, ארגון "מהות החיים" של שרי אריסון והמדיניות הכלכלית של בנימין נתניהו. הגישה שהשינוי מתחיל מבפנים, כפי שהשתקפה בספר ובארגון, היא זו שנותנת את הכר האידיאולוגי להפרטה שהוביל שר האוצר, טען טאוב. במקום הרחבת האחריות של המדינה על אזרחיה, מדברים על אינדיבידואליזם ועל אהבת העצמי, השינוי מתחיל מבפנים (וגם נגמר שם) ולא מהחברה. ניצן ענה לטאוב מעל דפי אותו במוסף במאמר "מי הזיז את הבאדולינה שלי?" וטען שלא מדובר בטקסט פוליטי, ושבטח שאין שום קשר בינו לבין המדיניות הכלכלית של בנימין נתניהו. שלי יחימוביץ',אז עדיין עיתונאית, ענתה לניצן במאמר "תזיז את הבאדולינה שלך", והוא סיים את הפולמוס עם המאמר "טוב, נו, אני כבר מזיז". העצלנים מביניכם מוזמנים לקרוא את ”מאיפה משתין הדולפין", פוסט שובבי שכתבתי על הנושא לפני כשנה.
אם תקראו את כל הפולמוס הארוך, אבל המאוד מעניין, תחסכו לי את הצורך להסביר למה אלון גל מהווה עוד חוליה באותה שרשרת – מיד אחרי אריסון, נתניהו וגבי ניצן. ואז אפשר יהיה לומר בנחרצות שהגישה של מאמן העל הזה, היא בדיוק התשתית הפסיכולוגית לאידיאולוגיית ההפרטה. אני לא אתפלא אם בפעם הבאה שמורים ייצאו להפגין על שכרם הנמוך או על הצפיפות בכיתות, תשב אי שם איזו דודה או איזה שכן, שיצקצקו בלשונם ויגידו משהו בסגנון של "אוף, נמאס כבר מהמורים האלה שמתעסקים בשטויות שלהם. חבל שאין פה איזה אלון גל שיראה להם מה זה חינוך אמיתי". אבל גם אם לא, הטקסטים הכביכול לא פוליטיים הללו הם אלו שמשנים לאט לאט את התודעה של הציבור ומנחילים לו שפה מסוימת, שמתחברת לאידיולוגיה מסוימת.
יאיר ממשיך ותוהה כיצד ייתכן שהתקשורת, שהיא חלק גדול מהבעיה, מצליחה להציג את עצמה כחלק עיקרי מהפתרון.
קישור לפוסט: הרייטינג, ללכת שבי אחריו