תקופת החגים היא התקופה הכי קשה בעבודה. כולם מרגישים את החופש קרוב ולאף אחד אין כוח לעבוד, ודווקא בתקופה הזאת כל משרדי הפרסום מתעוררים לחיים ורוצים מיני-סייטים למיניהם ללקוחות שלהם. פתאום יש המון עבודה ורשימת המקורות בRSS שוב נדחקת הצידה. אבל לא הפעם, הפעם אני מנצל כל זמן פנוי שיש כדי לא להתקע שוב עם 800 פידים לקרוא. אז בואו נתחיל
מתקנים את התקנונים
אני זוכר את התקופה שבה כולם גינו את הסכם השימוש של תפוז והתחילו לעזוב לכיוון בלוגלי ואחרים. היה לי ברור שתפוז לא מתכוונים לעשות שימוש לא ראוי בתכני המשתמשים כמו שהיה לי ברור שחשוב מבחינת תפוז שתהיה להם הגנה במקרה וגולש יחליט שהם כן עשו שימוש שכזה. נדב מתייחס לסוגיה הזאת ומבהיר שמאז שהתקנונים גלויים לכולם באינטרנט, כללי המשחק השתנו.
עבודתם של עורכי הדין הפכה (או למצער, אמורה להפוך) קשה הרבה יותר בתנאים החדשים. הם יצטרכו ליצור הסכמי שימוש הוגנים, שיעניקו לאתר רק את הזכויות הנחוצות לו – ויאזנו אותן בזכויות למשתמשים. גם עבודתם של המנהלים תהיה קלה פחות – הם יצטרכו להתעסק בכל השטויות המשפטיות האלו, ולהגדיר לעורכי הדין שלהם אילו שימושים הם רוצים לעשות בתוכן, כדי שאלו יוכלו לתפור את הסכם השימוש בדיוק בהתאם לצרכים, כך שלא ישלול יותר מדי זכויות מהמשתמשים מחד, ולא יגביל יותר מדי את הבעלים מאידך. מי שירוויח הם כמובן המשתמשים, שקטן הסיכוי שכאשר הם יתעצבנו על שימוש שנעשה בתוכן שלהם, התשובה שתתקבל תהיה "זה בהתאם לסעיף קטן א3 בפרק ב' של תנאי השימוש".
זה לא הולך להפוך ליותר קל, ונדב חושב שלסיטואציה שנוצרה יש חשיבות. את כל הפרטים אתם יכולים לקרוא אצלו בבלוג.
קישור לפוסט: בלוגיות, רשתות חברתיות והיסטריה ויראלית
מורה טובה – מורה לחיים
המורה יודית משתפת את הקוראים שלה בהתלבטויות שלה ובתחושות שלה כמורה ומחנכת במדינת ישראל. היא לא מבינה את המורות שצועקות ומשפילות תלמידים, היא לא מבינה איך הן לא חשות את האחריות שיש להם לעיצוב האופי של הילדים שתחת אחריותן.
אני עדיין לא מצליחה להבין את אותן המורות שנעלבות באופן אישי מתלמיד שמפריע, המורות המתוסכלות שאת כל זעמם משלחות בתלמיד "שמתחצף" שנותנות לזעם להציף אותן. לא מצליחה להבין איך הן נותנות לחוסר האונים שלהם להפוך אותן למפלצות.
לא אחת, ראיתי את אותה מורה, ולפעמים את אותה יועצת בית הספר,שקוראת לילד ,שאוחזת בידו בחוזקה וגוררת אותו בהפסקה אל המזכירות ושם היא צועקות עליו במרחק אפס. הילד נסוג , מצטנף ככדור והיא בשלה: "תסתכל לי בעיניים כשאני מדברת אליך!!!."
הוא משפיל מבט , כמו מתחנן שהאדמה תבלע אותו חי, ואז היא מרימה לו את הסנטר ומכריחה אותו להישיר מבט לתוך עיניה יורקות האש.
ואני שואלת: איך אפשר לדרוש כבוד מינימאלי אם את לא מכבדת?
אני חושב שצריך עוד מורות כמותה בישראל.
קישור לפוסט: שעה יפה לחשבון נפש
תנו להם קצת קרדיט
חברות האשראי תמיד ינסו לגרום לנו לחשוב שהשימוש בכרטיסים הוא טוב יותר משימוש במזומן. הוא לא טוב יותר, הוא פשוט נוח יותר. מרק תוהה האם שווה לו להחזיק כרטיס אשראי עכשיו כשלוקחים ממנו חלק מאלמנט הנוחות.
אח, השערות מלבינות כל כך מהר. מבחינתי רק אתמול ויזה כאל יצאה במסע הפרסומת של "ויזה יותר טוב מכסף" שנועד לשכנע אותי שעדיף לי לסחוב כרטיס ויזה בארנק מאשר מזומן, והנה בלי ששמתי לב חלף הזמן ואיתו השתנתה הסיסמא ל"ויזה יותר טוב מכסף, אבל כדאי שתסחוב איתך גם מזומן כי אין לנו שום שליטה על סכום המינימום שבעל העסק ידרוש ממך". לא טרחתי לשאול את השאלה המתבקשת – אם ממילא אני צריך לסחוב מזומן, למה אני צריך את הויזה?
מרק מזכיר שזו לא הפעם הראשונה שחברות האשראי מרעות את התנאים שלהן.
קישור לפוסט: ויזה – פחות טוב מכסף
עולם אחר
תארו לכם מצב שבו ברגע אחד אתם נקרעים מכל מה שמוכר לכם ומוצאים את עצמכם במקום אחר שבו אין לכם זכויות, אין לכם מושג מה קורה ואף אחד לא נותן לכם מידע. נשמע בלתי אפשרי? אחרי שתקראו את הפוסט של dify זה יראה לכם הרבה יותר מציאותי.
"שבי" אמר לי השוטר השתקן הראשון והצביע על ספסל שעמד שם בצד. "עוד מעט יגשו אליך". ישבתי. לא היה לי הרבה מה לעשות. לקחו לי את הארנק ואיתו הטלפון הנייד. אי אפשר לשלוח אסאמאסים לאמא שלי יותר… ישבתי לבד בחדר ההוא ותהיתי מה לעזאזל יכול היה לקרות. ככל שהזמן עבר, נבהלתי יותר ויותר. התחלתי לחשוב על כל מיני מעשים לא ראויים שעשיתי בחיי. רובם לא נראו לי שווים להגיע למשטרה בגללם. תהיתי אם עשיתי משהו שאני לא מודעת אליו? או אולי זה קשור לבני משפחתי? אולי אני פה כדי לזהות גופה? אולי מישהו מת????
אחרי שתסיימו לקרוא את הסיפור שלה, קחו אקמול ותרגעו. אתם תזדקקו לזה.
קישור לפוסט: יום שלישי בעקרון הוא יום השוק שלנו
גמר חתימה טובה לכולם. אני מתכוון לצום בין הארוחות, לישון בין המנוחות, וללכת בין המדרכות.