אין לי ילדים, וגם אין לי כוונה להביא ילדים בזמן הקרוב. אני לא רואה את עצמי מגדל ילדים, אני לא רואה את עצמי מסתדר עם ילדים ולמען האמת, אני פוחד פחד מוות ממצב שבו אני אהיה אחראי לגוש בשר קטן שלא מסוגל לתפוס מה זו סכנה.
כשקראתי את הפוסט של nina הפחדים שלי לא שכחו. היא מספרת על תחילת הסתו ועל האסטמה של הבן שלה שהתחילה להראות את אותותיה.
הסתיו חזר, ואיתו התקפי האסתמה של הבן שלי. הוא התעורר הבוקר עם שיעול סטרידור יבש וטורדני ועם נשימה כבדה מאוד. התוכניות שלי לצאת מוקדם מהבית ולנצח את פקקי יום א' התנפצו אל מול הקרב שנאלצתי לנהל עם הבן שלי בנסיון נואש להצמיד לפניו את מסיכת מכשיר האינהלציה.
מבלי להתרגש יותר מדי היא מושכת בכתפיה ומתמודדת. זה הילד השלישי שלה והיא כבר רגילה למחלות השונות והבעיות המתווספות לגידול ילדים. גידול של 3 ילדים הביא אותה לתובנה מעניינת.
שהם נולדים, אנחנו לוקחים אותם הביתה עם מין הבטחה של מושלמות. עברנו את כל בדיקות ההריון, נולד ילד עם 2 ידים, 2 רגלים ו-20 אצבעות, נראה לנו שלא צריך יותר מזה וששום דבר לא יכול להשתבש. הכל נראה מושלם ותקין, עד שהקילקולים מתחילים פתאום לצוץ. בדר"כ זה קורה אחרי חודשיים. בחודשיים הראשונים המערכת החיסונית של האמא עוד מגינה על התינוק. אני קוראת לחודשיים האלה "תקופת האחריות". כשמסתיימת תקופת האחריות התינוק מתחיל לחטוף את הוירוסים הראשונים שלו (במיוחד אם יש לו אחים גדולים בבית).
ולא מדובר רק במחלות. בחלק מהמקרים מתגלה עיכוב בהתפתחות או בעיה אחרת ואותה בועה שמטפחים מתנפצת. איך היא חשה בנוגע לכך? את זה אתם מוזמנים לקרוא בפוסט זה הסתיו עם הענן.