יש משהו ייחודי בבעלי חיים. כמעט כל טקסט שנכתב על בעל חיים מביא עימו מעין רגש עוצמתי מאוד. זה יכול להיות עצב נוראי על חתול שננטש או כלב שנפטר, וזה יכול להיות שמחה גדולה על הולדת גורים או צחוק אדיר על השטויות שהם נוהגים לעשות.

אורי (grivo) כותב בלוג מאז דצמבר 2005 וכמו שכתוב בראש הבלוג שלו, החיים שלו יפים וכמעט תמיד מצחיקים. בפוסט הנוכחי הוא ביקר אצל חמותו, ביקור שהיה יכול להיות שיגרתי, עד לרגע שחתלתול נכנס לתמונה.

אנחנו יושבים ליד שולחן האוכל ומדברים, הבנות משחקות על הריצפה, מאיר (החתול) מתלקק בהנאה על השטיח, אשתי עוברת לשבת בסלון ליד ומחרידה ממחבואו מאיר אחר, קטן יותר, שחולף בריצה מצד אחד של הסלון לכיוון המטבח.
בקצה המטבח יש דלת זכוכית אל הגינה. אנחנו שומעים מהכיוון שלה חבטה עמומה וצליל ציפורניים שמנסות לרוץ, ללא הצלחה, על הרצפה החלקלקה.

חמותי נכנסת לעמדת התקפה, צורחת עליו "אינעל דינאק" ורצה לכיוונו, תוך שהיא פולטת לעברנו בנשימה חנוקה: "זה הבן של מאיר".

אני ממלמל לאישתי תוך כדי צחקוק "הבן של מאיר! איך היא יודעת שזה הבן שלו???"

טוב, החתלתול לא פראייר. וכשמישהו שמשקל גופו וגובהו הם פי כמה ממנו רץ לכיוונו וצועק בזעם "אינעל דינאק!", מתעוררים בו אינסטינקטים רדומים מימי אבותיו לברוח כל עוד נפשו בו.

זה נראה כאילו נתיב ההתנגשות בלתי נמנע, היות והוא היה בדרך ללא מוצא, אבל כמובן שברגע האחרון הוא קפץ על השולחן ופירפר שם על הניירות שהתפזרו לכל עבר, קפץ למטה רץ על הריצפה מבלי להתקדם לשום מקום במשך 2 שניות, ואז שיגר את עצמו כחץ מקשת לעבר הסלון.

שם שמענו את החבטה העמומה השנייה מכיוון דלת הזכוכית.

זה לא סוף סיפור המרדף, החתלתול מתגלה כבעל תושיה וחוזר לבדוק האם דלת הזכוכית הראשונה נפתחה, והחמות מיד אחריו. לרגע אחד קטן מצא עצמו אורי עומד מול החמות הזועמת כאשר היא כמעט ונכנעה.

אז כאדם שהוא מאד כן עם האנשים הסובבים אותו, ולא אוהב להפנים ולהסתיר את הרגשות שלו, בחרתי דווקא ברגע הספציפי ההוא, שבו חמותי עומדת במטווחי יד ממני ומצמחת שמש קטנה ומרחפת, של זעם יוקד, בינה ובין היקום (שאני כלול בו ומהווה את הייצור החי הראשון בינה לבינו), דווקא ברגע הזה (מכל הרגעים שהיו עד אז) בחרתי כרגע השיא של כל מה שהתרחש סביבי…

ו..פרצתי בצחוק מתגלגל…

המבט המצמית שלה עצר את הצחוק שבפנים, למרות שכלפי חוץ המשכתי לצחוק בכדי להרוויח זמן ולהיראות טבעי ככל שניתן.

לחרדתי היא צעקה עלי: "זה בכלל לא מצחיק!!!!!!" ואז ראיתי את השמש הקטנה ההיא זורחת. הבנתי שדקות האבחנה שלי יצאה כנראה לנופש באיזה אי טרופי והותירה אותי כאן חשוף לטימטום של עצמי, ובעוד היא שומעת מוזיקה מקומית על איזה חוף שטוף שמש, אני צריך לחשוב. ולחשוב מהר.

הדבר הכי טוב שהצלחתי לפלוט היה: אם היית מסתכלת על זה מכאן, היית נקרעת מצחוק!

את מה שקרה בסוף, אתם מוזמנים לקרוא בפוסט חמותי רודפת בזעם אחרי הבן של מאיר!. ולכל חובבי החתולים, אני מאמין שאף חתול לא נפגע במהלך כתיבת שורות אלו, לפחות לא יותר מדי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *