חיבוק זו ההפגנה הכי אמיתית של אהבה, זו מחווה שתמיד מנחמת ותמיד מעודדת, זו פעולה חוצת גבולות וכלל עולמית. אם מישהו היה מציע לכם חיבוק בחינם, לא הייתם לוקחים?

שי ראה בyoutube את הסרטון של juan mann (ניתן לראות את הסרטון גם ב"רואים") ויצא עם כמה ידידות שלו לחבק אנשים בכיכר רבין. הוא מספר על מה שקרה שם, איך הוא הרגיש ואיזה רגעים הוא לא ישכח.

רגעים שרוצה לזכור מהיום הזה:
שני הבחורים הראשונים שבאו לקבל חיבוק, בלי לשאול שאלות, 5 שניות אחרי שהרמנו את השלט הראשון. נערה יפה עם מבטא אמריקאי קל ופירסינג באף ובשפה שחיבקה אותי עמוק עמוק במשך חצי דקה ואז את כרמל והזילה דמעה. לראות גברים קשוחים עם נוצות טווס מנופחות שמסכימים לשנייה של חיבוק ובשנייה הבאה כבר מציץ מתוכם החיוך הזה, של הילד. לראות נערה שבלי מילים ובלי היסוסים הולכת ישר לתוך הידיים של כרמל ואז ממשיכה בלי להסביר או לשאול.

לראות את השנייה הזו, את הרגע הקסום שבו משהו בתוך בנאדם מסכים לתת בך אמון ולהרשות לך לגעת בו. לראות אנשים שמסתובבים ממך עם מבט של אי-אמון, אבל אי-אמון טוב (מתי בפעם האחרונה הפתעתי מישהו לטובה?).

זו לא הפעם האחרונה שהוא מתכנן לחבק אנשים. אתם מוזמנים לקרוא הכל בפוסט חבק ככל יכולתך – הפעם הראשונה.

יחד עם שי, הסתובבה לה כרמל וייסמן. גם היא מסכמת בבלוג שלה את האירוע, החל מהאימייל הראשון של שי וכלה בחיבוקים הרבים שהיו שם. היא זוכרת גם את חוסר האמון.

העציב אותי שהאנשים שהכי היו זקוקים לחיבוק ברחו לצד השני של המדרכה, או חקרו בחשדנות מטעם איזו מפלגה אנחנו, מה אנחנו משווקים ומה המטרה שלנו. כאב לי חוסר האמון הזה בעיניהם שאנחנו סתם רוצים לחבק אנשים, לא רוצים מהם כלום. לא נפגע בהם. והיו את אלו שאמרו שאין להם זמן לעצור לחיבוק, שהם כבר חיבקו בבית או משכו בכתפיהם ואמרו "בשביל מה?". כיבדתי מאד את הבחורה שנופפה ממרחק בטוח ואמרה "מצטערת, יש לי בעיות אמון" או את הבחור שאמר "אני מתבייש" והמשיך. אחרים חיבקו אותנו בפנטומימה מרוחקת או הכריזו שהם מחבקים אותנו בתיאוריה.

על הרגעים המרגשים באמת, אתם מוזמנים לקרוא בפוסט יצאתי לחבק ושבתי בשלום. (הבלוג אינו תומך בפיירפוקס)

same girl different, גם היא הסתובבה שם. היא הגיעה לאירוע מתוך סקרנות גרידא ולא התכוונה להשתתף בחיבוקים, אך בסופו של דבר היא מצאה את עצמה נהנית ומתחבקת כמו כולם.

זה התחיל נחמד, כששתי בחורות חמודות ראו את שי ונתנו לו חיבוק. אחלה דרך להתחיל קמפיין , למרות שאח"כ היו דקות ארוכות ללא חיבוקים, רק אנשים שעברו בלי לשתף פעולה. אני הייתי עסוקה בלצלם באותו זמן, בעיקר וידאו, כשאני מנסה לא לבלוט או לתת לאנשים הרגשת חוסר-נוחות. בשלב מסוים החלטתי שגם אני מוכנה, ורוצה לנסות. אז לקחתי שלט והצטרפתי לחברים. ההרגשה היתה נהדרת. לא הרגשתי את המבוכה שחשבתי שארגיש, וגם לא הרגשתי כאילו אנשים מסתכלים עלינו במבטים של "מה לעזאזל עובר עליהם?"….
והיה כל כך מעניין לראות את התגובות של אנשים. המון הסתכלו לצדדים, לא אלינו. פחדו ליצור קשר עין. גם אני עושה את זה לפעמים ברחוב, וממש מעניין לראות את זה פתאום מהצד השני. איך אנשים נסגרים ומנסים לברוח.
זה אולי המקום לציין שלא התנפלנו על אנשים בחיבוק. פשוט החזקנו שלטים וזרועות פתוחות. ולאט לאט אנשים התחילו לשתף איתנו פעולה. היו דקות שכל הזמן נתנו חיבוקים לאנשים, והיו דקות שאף אחד לא התקרב. היו אנשים שהתביישו ובסוף ניגשו, היו אנשים שפשוט באו אלינו בזרועות פתוחות. כמעט כולם שאלו אותנו למה אנחנו שם. מי שלח אותנו, איזה גוף אנחנו. וגם כשהסברנו, שבסה"כ באנו לחבק, הם לא ממש האמינו, והמשיכו לשאול, לחפש לגיטימציה למעשים שלנו. אנחנו חיים בעולם ציני למדי…

אבל לא הכל היה מושלם בשבילה והיה רגע שבו היא הרגישה מוטרדת. אתם מוזמנים לקרוא את הסיבה בפוסט קבלו חיבוק [חלק ג` – יוצאים לשטח].

ולסיכום, בפוסט של שי ניתן לקרוא את כל הפרטים, אבל נכון לרגע כתיבת הפוסט הזה, סבב החיבוקים הבא יתקיים ביום שישי 6/10/2006 בסביבות 10:00 ליד דיזינגוף סנטר. אני ככל הנראה אהיה שם, ואתם?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *