מקדם הגיל

ינואר 5, 2007 0:23 | מאת | מה דעתכם?

מישהו מכם קם באופן קבוע כשאדם זקן עולה לאוטובוס? כמה פעמים לאחרונה עזרתם לזקנה לחצות את הכביש? אחרי שתקראו את מה שישי רוזנבאום כתב אולי לא תרצו לעשות את זה.

הייתי לאחרונה בכנס כלשהו באוניברסיטה. משהו על טרור והמלחמה האחרונה בלבנון. מכל ההרצאות המלומדות והמעניינות, את התובנה החשובה ביותר רכשתי דווקא במהלך ההפסקה.

כנהוג בכנסים האלה, הוגש בהפסקה כיבוד קל – סנדוויצ'ים ושתייה חמה. אני ועוד סטודנטית פיצלנו כוחות – היא חירפה את נפשה בנסיון להשיג שני סנדוויצ'ים, ואני התנדבתי למשימה הנועזת של הכנת הקפה. לא צריך לתאר לכם את האווירה הכללית, לכולכם יצא לפחות פעם בחיים לעמוד ב"תור" של ישראלים שמנסים לקבל משהו בחינם.

בעודי נדחק בתור למיחם, תמה לנוכח ההמולה, לחש מישהו באוזני: "נראה לי שהצעירים כאן יותר מנומסים מהמבוגרים, לא?". הנהנתי וחשבתי על תשובה מחוכמת, אלא שאז ניצלו שתי קשישות את חוסר ערנותי והשתחלו לפני בדרך למיחם. לעזאזל. בינתיים חזרה ידידתי והודיעה שאזלו הסנדוויצ'ים. הזקנים לקחו הכל.

אני עצמי שמתי לב שרוב האנשים הדוחפים בתורים ומתנהגים בגסות, הם בני הדור המבוגר יותר. אותם אלו שתמיד לימדו אותנו את מעלותיה של הסבלנות. גם ישי הבחין בכך.

פעם חשבתי שהגיל מעניק פאסון. בזקנתו, עובר האדם לתנהלות שלווה ויודעת-כל של מי שכבר ראה דבר או שניים בחייו, עבר חוויות כאלה ואחרות. תמיד האמנתי שאנשים זקנים ניחנו בסבלנות גדולה, באורך הרוח השמור למי שכבר יודע שבקצה השני של התור לא מחכות גדולות ונצורות.

לא ולא. לאנשים זקנים אין סבלנות, אין זמן, אין טיפת שאר רוח. אולי זו הקירבה אל הקץ שמחישה את צעדיהם. אולי מדובר ב'סינדרום שואה' כזה או אחר המריץ אותם להגיע לראש התור בכל מחיר. כל מי שהגיע פעם לבנק בשעת הפתיחה וראה אותם צובאים על הדלתות (וגם, יש לומר, נופחים כמשוגעים בחלל הקטן הזה), כל מי שראה אותם מתנפלים על דלתו של הרופא בקופת חולים ברגע שזו נפתחת, וכמובן, כל מי שעמד בתור כלשהו, יודע על מה אני מדבר. לא סבלנות, לא נימוס, לא אורך רוח.

ומה המסקנה? את זה תוכלו לקרוא בפוסט שלו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *