עבדים לתוכן

ינואר 6, 2007 23:05 | מאת | מה דעתכם?

מעולם לא הסתרתי את זה שכתיבה היא מקצוע שהייתי שמח להתפרנס ממנו. לא אחת מצאתי את עצמי מדמיין את חיי כעיתונאי החי כדי למצוא את הסקופ הבא, כבעל תעודה המאפשרת לו להכנס לזירת פשע על מנת לסקר את האירוע וכאדם שכשרון הכתיבה שלו מספיק לו בשביל לחיות את החיים הלא משעממים. ברור לי שזה דימוי שגוי ושגם עבודת העיתונאי יכולה להיות משעממת ומשרדית לא פחות מהמשרה הנוכחית שלי, אבל עד היום לא הבנתי עד כמה הדימוי הזה שגוי.

ענת באליאנט, לשעבר כתבת התקשורת של עיתון הארץ, מציגה את המצב כמות שהוא.

העבודה שלי ב"הארץ" החלה בחילופי פאקסים נמרצים. בעצם, צריך לדייק ולומר שהפעילות התקיימה בעיקר מהצד שלי. היה נדמה לי בשלב ההוא שחוזה העסקה הוא עניין הנתון למשא ומתן בין המעסיק לעובד. לפיכך עברתי בקפידה וברצינות גמורה על החוזה שנמסר לי, שקלתי את משמעותו של כל אחד מהסעיפים והעברתי את הערותי. מי ששימש לי כיועץ סתרים נאמן בתהליך היה ידידי ג', פרשן כלכלי מוערך ומוכר, היחיד כיום בתחומו שמחזיק בתפיסת עולם חברתית. ההערות שהעברתי לא נגעו לעניין השכר דווקא, אלא לסוגיות הקשורות למעמד שלי כעיתונאית מול מעסיקי. האם באמת ניתן לדרוש ממני לעבוד ללא כל מגבלת שעות? (כן); האם העיתון מחזיק בכל הזכויות על כתבותי ויכול לעשות בהן שימוש נוסף לפי שיקולו הבלעדי? (כן); האם מובטחת לי הגנה משפטית במקרה של תביעה? (לא על־פי החוזה, אני צריכה לסמוך על מסורת ארוכת שנים שמבטיחה זאת; היא הופרה רק פעם אחת, הסבירו לי, אבל זה לא אמור להטריד אותי בכלל). כאשר ראו מעסיקי העתידיים שאני נחושה בפעילותי, הציעו לי מחווה קטנה – אפשר להגדיל לי את ימי החופש השנתיים בשנה הראשונה ביומיים שלמים! מעט מההערות שהעברתי התקבלו בסופו של דבר; הסעיפים העקרוניים נותרו על כנם.

שיחת הסיכום עם מנכ"ל העיתון דאז, לקראת החתימה, היתה נעימה בהחלט. אני חושדת שהוא היה משועשע מעט מהמחזה שנפרש לפניו לאורך כשבועיים. הוא הסביר לי בסבלנות מדוע העיתון לא יוכל להיענות לרוב ההערות שהעברתי והוסיף כי מדובר בסך־הכל בחוזה סטנדרטי. אולי הבחין שאני מרגישה מעט מובסת בסוף התהליך. נדמה לי שבאמת ניסה להיות נחמד. לקראת סוף הפגישה שלנו אמר לי בטון מנחם ובחצי חיוך: "לא נורא, לוחמנות זו תכונה טובה לעיתונאי. מעריכים את זה פה". היה לי ברור שחלף בינינו רגע אירוני קטן; לאחר שהובהר לעיתונאי מה מעמדו מול המעסיק, הוא נשלח לתעל את האנרגיות שלו מול שאר העולם. בן שיחי, כך נדמה לי, לא היה מודע לו בכלל. לא יכולתי להעריך באותו שלב, עם זאת, עד כמה גדולה האירוניה ובאיזו מידה מייצג המעמד בחדר ההוא את המתרחש בתחום שאותו עמדתי לכסות.

בטקסט ארוך וממצה מתארת באליאנט את מצבם של העיתונאים בארץ. העיתונאים שנאלצים להתמודד עם איילי הון המפעילים לחצים שונים למנוע מכתבות להתפרסם או למתן אותן עד לרמה שבה לא נשאר בהן פסיק מכוונתן המקורית.

פיטורים בהינף יד, שכר נמוך, העדר גיבוי, עומס בלתי סביר, חוסר תגמול וקידום, מינוי עורכים חלשים – כל אלה הם היום מאפיינים של העיסוק העיתונאי כמעט בכל מערכת. כמה מהעיתונאים הבולטים בעיתונות הכתובה נמלטו או נפלטו ממקומות העבודה שלהם ונדדו אל הטלוויזיה (המסחרית, כמובן), בתקווה ששם ימצאו תגמול נאות יותר לכשרונם ולמאמציהם. הם מוצאים את עצמם צפים על איי שידור בודדים, בין תוכניות בידור וריאליטי, בסביבה שהתרבות העיתונאית זרה לה לחלוטין. "הם כולם בוכים לי כמה הם מתגעגעים לעיתונות הכתובה", סיפר לי אחד המו"לים. "אז תיתנו להם לעשות עיתונות", אמרתי. הוא לא הגיב.

פרשת פיטורי בכר היתה מעניינת במיוחד מפני שהיא חשפה באופן בהיר את המלכוד שבו נתונים העיתונאים. בכר תבע את "ידיעות אחרונות" על מיליון שקל, אבל בעצם ספק אם היה לו קייס משפטי. אין כיום שום חוק שמכיר בייחוד של העיסוק העיתונאי ומספק לעיתונאים הגנה מול פגיעה בחופש שלהם מצד מעסיקיהם. מקומו הראוי של הדיון בתמונת המצב שעלתה מהתצהירים של בכר היה הזירה הציבורית ולא המשפטית, והדיון הזה היה צריך להיערך זמן רב לפני שפוטר. אבל לא כך היה. כל עוד החזיק בכר בתפקידו (וכך נהגו גם קודמיו בתפקיד), דבר מהמתרחש בתוך עיתונו לא הובא לידיעת הציבור. כאשר התעורר אצל מעסיקיו חשש שמשהו מהתנהלותם יפורסם, הוא איבד את משרתו. זו היתה המחשה חד־משמעית לכך שהעיתונאים חסרי כל הגנה כאשר הם נקלעים למאבק על הערכים המקצועיים שלהם מול המו"ל, והם אינם מסוגלים אפילו לעשות את מה שהם יודעים הכי טוב: לספר את סיפורם. המידה שבה יעזו לעשות זאת תלויה, כך למדתי, באומץ האישי שלהם, בזעם שצברו, וגם במידה שבה הם תלויים במקום העבודה לפרנסתם.

היא מבהירה שהבעיה אינה מקומית. בכל העולם ניכרת ירידה במעמד העיתונות הכתובה ובעקבות זאת, בתנאי ההעסקה של העיתונאים. על דוגמאות נוספות, תובנות ומסקנות תוכלו לקרוא בכתבה משבר העיתונות המודפסת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *