אני לא עובד מהר במיוחד ויעיד על כך המפקד שלי בצבא שלא הבין איך טירון יכול לבלות כל כך הרבה זמן בלנקות מטבח (לזכותי ייאמר שהחלק שכן הספקתי לנקות היה מצוחצח). אני תמיד מרגיש שכולם ממהרים מסביבי, רצים מפרוייקט אחד לשני, עוברים משת"פ אחד לאחר ולא באמת נותנים למשהו לקרות מעצמו. אתם יכולים לתאר לעצמכם איך הרגשתי כשהגעתי לעבוד באינטרנט, הלחץ וחוסר הסבלנות של הענף כמעט הכריעו אותי. למזלי הסתגלתי…
גל מור קרא ספר שגרם לו לתהות, למה אנחנו ממהרים כל כך? הנה כמה תובנות מהספר
אפשר לחשוב שקצב מהיר הוא מחויב המציאות בעולם תחרותי אך לא בהכרח. בספרו "שכל של ארנבת, מוח של צב", מאבחן גאי קלקסטון שני אופני חשיבה של המוח: "חשיבה מהירה" ו"חשיבה איטית". חשיבה מהירה היא שקולה, מנתחת, קווית, הגיונית, בקצב תקתוק השעון ומעבד המחשב (מאוד אופייני לישראל). חשיבה איטית היא אינטואטיבית, מעורפלת ויצירתית. היא מתרחשת כשהמתח מתפוגג ויש זמן לאפשר לרעיונות להתבשל על אש איטית – כל מי שצעק אאוריקה בזמן הליכה איטית בפארק יודע על מה מדובר.
אחד הגילויים המדהימים בספר נוגע למהירות המוזיקה. אם בשנת 1876 נוגנה הסונטה אופוס 106, "המרקלאוויר", של בטהובן, במשך כמעט שעה, הרי שהיום מנגנים אותה ב-35 דקות. האצת המוזיקה, תהליך שהחל בשחר המהפכה התעשייתית, נקלעה לסחרור בשנים האחרונות. "בספר איך ליצור להיטים", שפורסם ב-1977, המליץ מייק ג'אהן לכוכבי פופ על 120 פעימות לדקה כקצב אידיאלי לשיר רקיד. ב-1993 כבר שיחרר מובי את הסינגל המהיר בכל הזמנים עד אותו יום, Thousand, בקצב של 1,000 פעימות לדקה. מאז יצאו שירים מהירים יותר.
מקווה שתקחו את הזמן ותקראו את הפוסט שלו לאט… כמו שצריך.
קישור לפוסט: לאן ממהר הארנב של עליסה?