מאז שהטמעתי את הבלוג "כותבים" בבלוג בנוכחי, לא הצלחתי לגרום לעצמי להמליץ על פוסטים בצורה שעשיתי בעבר. זה לא שהפסקתי לקרוא או שלא היה לי על מה להמליץ, פשוט לא רציתי שהבלוג הנוכחי יהפוך להיות רק המלצות על פוסטים אחרים ומאחר ולא כתבתי כל כך הרבה, דחיתי את ההמלצות שוב ושוב עד שהן כבר לא היו רלוונטיות. החל מהחודש, החלטתי ללכת על פורמט חדש. קראו-נא מתוכנן להיות פוסט חודשי שיתוזמן מראש ל 1 בחודש הבא. במהלך החודש אני מתכנן להוסיף לפוסט המלצות על פוסטים שונים שאקרא כך שבסוף כל חודש יהיה לי פוסט עם המלצות שאני אפילו לא אצטרך לזכור לפרסם.
אם זה הפוסט הזה יכלול רק המלצה אחת, הרי שנכשלתי, שכחתי לחלוטין מהקיום שלו וכנראה שלא יהיה לו המשך בחודש הבא. אם, לעומת זאת, הוא יכלול 5 פוסטים או יותר, הרי שעמדתי בציפיות שלי ואני מקווה להמשיך ככה גם בחודשים הבאים. שיהיה בהצלחה.


שחר, מתודעה כוזבת, מגיב לטענה שהזנב הארוך הוא הפתרון לבעיה שצצה לאחרונה בלא מעט פוסטים ברחבי הבלוגספירה – מחירי הספרים בחנויות צומת ספרים וסטימצקי והרווח הנמוך עד כדי לא קיים שמגיע בסופו של דבר לסופרים:

… ספרים חדשים ונחשקים החלו להימכר במחירים של בין חמישה עשר לעשרים דולר (עדיין פחות ממהדורת הכריכה הקשה שלהם) עם הבהרה מטעם אמזון לפיה “המחיר נקבע על-ידי המו”ל”.

אבל אז נתפסו המו”לים המדוברים בסדרת פגישות במסעדות יוקרה בניו יורק (זה אף פעם לא מצטלם טוב) לצורך תיאום מחירים, והרגולטור התערב. אפל, שמרגישה איום מסויים מכיוון אמזון והטאבלט החדש שלה מיהרה להתייצב לצד המו”לים. נכון לעכשיו, כאמור, נדמה שזה לא עזר להם.

אמזון, במלים אחרות, הצליחה לעשות צומטסקי יותר טוב מצומטסקי. הרבה יותר טוב.

יש משהו מפחיד בתהליך הזה. הרגולציה מתקשה להסתגל למציאות דיגיטלית מטורפת שבה חברות שונות זו מזו לכאורה כמו גוגל (חיפוש), פייסבוק (רשת חברתית), אפל (חומרה סקסית), אמזון (קמעונאית רשת) ואפילו מיקרוסופט (תוכנה) מנהלות מלחמת גוג ומגוג שהיא גם מלחמת הישרדות של כל אחת מהן, על המשאב היחיד שיישאר מוגבל לנצח – תשומת הלב שלנו.

עם מו”לים שנפגשים בחשאי לתיאום מחירים קל להתמודד, עם ענק בינלאומי שלא ברור אם הוא חנות ספרים, ספריית וידאו עולמית, יצרן חומרה או ספק שרותים, קצת יותר קשה. לא ברור מה בדיוק קורה שם, מה מותר ומה אסור, ואם לחץ על אמזון בצד אחד לא יפקיר את כולנו בידי אפל בצד השני.

כל זה בא לומר שהספר הדיגיטלי בדרך לכאן מן הסתם, יכול להיות אפילו שזה יקרה דרך הוספת תמיכה בעברית לקינדל של אמזון, וכשהוא יגיע יכול מאוד להיות שהסופרים עוד יתגעגעו לצומטסקי.

להמשך קריאה – הערות שוליים לפולמוס צומטסקי


דובי מנסה להבין מה שווה מחאה שמעל 80% מהציבור תומך בה. התשובה – לא הרבה.

הבעיה של המחאה היא שהיא התאהבה בסלבריטאות שלה. בפרק "15,000,000 מריטים" במיני-סדרה "מראה שחורה" (ספוילר אם לא ראיתם) הגיבור מגיע בסוף הסיפור לתוכנית ריאליטי, ובמקום לבצע קטע ריקוד או שירה, הוא שולף חתיכת זכוכית שבורה, מצמיד אותה לצווארו, ומתחיל לשפוך בפני כולם את כל הזעם שהיה אצור בו במשך חודשים. כשנגמר לו מה להגיד, כולם מוחאים לו כפיים, ומשכנעים אותו שיש לו עתיד נפלא כבעל תוכנית רדיו – מקום בשביל אנשים להוציא קצת קיטור ולהרגיש שהם חלק ממחאה כנגד השיטה, תוך שהם ממשיכים לשרת את אותה השיטה ממש. השיטה שהרסה את החיים שלו. והוא מתאהב ברעיון, ומאמץ אותו לליבו, והמחאה שלו הופכת להיות תוכנית שבועית.
קצת כמו אותו גיבור, המחאה שלנו התאהבה במעמדה כמאמי הלאומית החדשה של ישראל. וכשאת המאמי הלאומית של ישראל, אפשר לעשות אחד משני דברים: לבעוט בכל מה שהביא אותך עד הלום ולעשות מה בראש שלך, או לעשות כל מה שאפשר כדי להמשיך להנות מהאהבה שהציבור מרעיף עליך. ומה זה אומר על המחאה הזו אם לנינט טייב יש יותר אינטגריטי ממנה?

להמשך קריאה – מחאה אמורה לשכנע את הציבור, לא למשוך אותו


גם גילי בר הלל מצטרפת לדיון צומטסקי ומציגה מנקודת המבט שלה למה ספרים בארץ עולים הרבה ולמה למרות זאת ההוצאות כמעט ולא מרוויחות כלום.

אז נניח שהגענו לאיזשהו אומדן של עלויות הפקת ספר, והוספנו לזה איזשהו סכום שמשקף את הצורך להחזיר את ההשקעה שהשקענו בספר, ולבטח את עצמנו מפני כישלון מסחרי של הספר הזה ושל ספרים אחרים, ולשלם הוצאות תקורה כאלה ואחרות שיש לנו כעסק פעיל, ואולי, טפו טפו, אפילו להרוויח איזה גרוש וחצי. ונניח שקבענו שהסכום הזה הוא X. עכשיו צריך להביא בחשבון את העמלות שגובים מתווכים שונים לאורך הדרך. חנויות הספרים גובות לא פחות מאשר 50% מההכנסה על הספרים שהם מצליחים למכור, ולא משנה בכמה כסף מכרו אותם. בסטימצקי זה אפילו יותר, כי בנוסף לעמלה שלהם הם גובים גם עוד איזה שקל ומשהו על עלויות "שינוע" מהמחסן המרכזי של סטימצקי לסניפים השונים (ולא, הם לא מאפשרים לנו לחלק את הספרים לסניפים בעצמנו במחיר תחרותי). מהחצי הנותר, רבע הולך למפיץ שלנו: אותו עסק חיוני שמספק לנו שירותי אחסון, מעקב מלאי, פיזור, הובלה וקישור אל חנויות. אז לכאורה אנחנו צריכים לקבוע לספר מחיר קטלוגי, Y, ככה ש:

Y/2 * 3/4 = X

כלומר המחיר הקטלוגי צריך להיות קצת יותר מפי שניים וחצי (8/3, או 2.67) מהסכום שהוצאת הספרים צריכה רק כדי לא להפסיד.

מחיר קטלוגי של 94 שקלים פירושו שהוצאת הספרים מקבלת בערך 35 שקלים לספר שנמכר בחנות חיצונית. 35 שקלים זה יותר ממה שאנחנו צריכים, אבל כאמור, המחיר הקטלוגי מנופח כדי לשקף את העובדה שאנחנו כמעט אף פעם לא מוכרים ספר במחיר קטלוגי מלא. (מתי הפעם האחרונה שאתם קניתם ספר שלא היתה עליו שום הנחה?) כשהספר נמכר במבצע 4 ב-100, כלומר ב-25 שקלים, ההוצאה מקבלת רק קצת יותר מתשעה שקלים לעותק. נכון להיום, תשעת השקלים הללו בקושי רב מכסים את עלויות הדפוס והשינוע של הספר, שלא לדבר על החזר השקעה, תקורה ושולי ביטחון. רווח אין בכלל. לפי אומדן שלנו, כל ספר שנמכר במחיר כזה השבוע משאיר אותנו בהפסד של כשני שקלים לעותק.

להמשך קריאה – למה ספרים עולים כסף?


אני מניח שרבים מכם מכירים את הטענה שסידור המקלדת כפי שהוא קיים היום מטרתו להרחיק אחת מהשניה אותיות שנכתבו בד"כ בצמידות על מנת למנוע מצב שבו שני מנופים תצמודים במכונת הכתיבה יתקעו אחד בשני ושזה מאט את קצב ההקלדה שלנו. ויטלי מיז'יריצקי מסביר עד כמה הטענה הנכונה ראשונה, אבל השניה שגויה לחלוטין.

הבעיה היא עם החלק השני. למעשה יש איתו שתי בעיות. הראשונה היא שזה בולשיט. השנייה היא שבמבט ראשון הוא נראה ממש היגיוני – הרחקת מקשים שכיחים חייבת לכאורה להאט את ההקלדה – ולכן הסיפור הזה ממשיך להסתובב בעולם ולא צפוי להיעלם בזמן הנראה לעין (כן, אני רואה זמן בעיניים. אני וסטיבן הוקינג).

הרחקת מקשים שכיחים אינה מאטה את ההקלדה. הרחקת מקשים שכיחים מאיצה את ההקלדה, מאחר ואנחנו מקלידים עם שתי ידיים ועשר אצבעות. יש לנו עשרה כלים שאיתם אנחנו מקלידים. אם כל הכלים האלה יצטרכו להצטופף באותו אזור קטן, הם פשוט יפריעו אחד לשני. כמו המנופים ההם. לעומת זאת אם לכל אחד יהיה אזור עבודה משלו, הם יוכלו לעבוד בו-זמנית. בזמן שאצבע אחת מקישה על מקש, האצבעות האחרות יכולות כבר להתמקם מעל המקשים שלהן וללחוץ עליהם חלקיק שנייה לאחר שהמקש הראשון השתחרר. זה בהנחה שהמקשים נמצאים במרחק מסוים זה מזה והדרך אליהם פנויה, כך שאין בדרך אצבעות אחרות.

המילה stewardesses (נכון, זה לא פוליטיקלי קורקט, הייתי צריך לקרוא להן flight attendants, או למורת רוחו של ג'ורג' קארלין המנוח, uniformed crew members, אבל זה היה הורס לי את הפואנטה) היא כל-כך מעיקה להקלדה כי כל האותיות שלה שייכות לאותה יד – יד שמאל. וזה לא עניין של יד דומיננטית, כי המצב ביד ימין הוא לא הרבה יותר טוב, בשביל זה הבאתי את homophony (אם בא לכם על מילה יותר נפוצה, נסו lollipop). לעומת זאת encyclopedia (חיפשתי משהו באותו אורך כמו הדיילות – 12 אותיות), היא מאוד נוחה מהבחינה הזאת, ומקלידים אותה באופן שיישמע מוכר לכל מי שעשה טירונות: שמאל-ימין-שמאל-ימין-שמאל-ימין-ימין-ימין-שמאל-שמאל-ימין-שמאל. מי שמקליד מהר היה אמור להרגיש את ההבדל בתחילת הפוסט.

להמשך קריאה – על אצבעות ועל מנופים


חיים הר זהב כותב על המצב העגום של בעיתונות בישראל ועל שיחה אחת ספציפית עם ח"כ מהקואליציה שרק מלקרוא אותה אני מתעצבן.

ליד מזנון הח"כים פגש אותי ח"כ מהקואליציה. עמדתי שם עוד שלושה כתבים כשהוא ניגש אלינו, כולו מחויך. "קשה לכם באיגוד, הא? מפטרים עיתונאים", הוא אמר לי. "כמה עשרות במעריב. מפטרים בהארץ. תגידו תודה לדפני ליף כי זה בזכותה. בזכותה אין מפרסמים. בוא נראה אתכם מעודדים שוב את המחאה כמו בקיץ הקודם".

מפטרים עשרות אנשים. מקום העבודה שלי גם הוא בסכנה. אנשים יוצאים לשוק שלא צריך אותם כי הוא מוצף ממילא, והוא מחייך. מחייך, ונותן צ'אפחה כזאת של "איזה קטעים איתי". וכל מילה שלו דוקרת בחזה. כל הברה שלו היא סטירה. כל צליל הוא רעש המכה שמקבל עובד שקיבל היום טלפון שמזמין אותו לשימוע.

כי העולם שלנו מצטמצם מאוד. כי העיתונאים בישראל חלשים. מאוד חלשים. כי מנהלים שמתקשרים ואומרים לא לסקר משהו, זה דבר נורמטיבי כי כולם צריכים להתפרנס. כי אם יש חרם מודעות כי איזה עיתון הרגיז איזה טייקון, העיתונאים יהיו הראשונים שיפוטרו, ובד"כ יפטרו קודם כל את אלה שהרגיזו את בעל ההון, כדי לשלוח מסר של פיוס. הי, אם כבר חייבים לפטר מישהו, עדיף לפטר את אלה שמעצבנים את העשירים, לא?

להמשך קריאה – עולם מצטמצם


נועה אסטרייכר מספרת על אבא שלה, על חייו, אכזבותיו, ועל מה שהמחאה סימלה בשבילו

בקיץ שעבר נדלק אור קצר בחייו של אבא שלי: המחאה החברתית. בשיחות טלפון ארוכות ונלהבות ביקש לדעת מה קורה במאהל רוטשילד שבו שהיתי יום ולילה, ובהפגנות שהלכו וגדלו משבת לשבת. לקראת הפגנת ה-400 אלף בכיכר המדינה ביקש שאשלח לו באי-מייל את אחד השלטים שנהגתי להניף. הוא הדפיס אותו במדפסת הביתית והגיע, דרוך ונרגש, למחות על החיים שנקלע אליהם לקראת גיל שישים: מובטל, בעל כישורי יתר לכל משרה, נזנח מאחור על ידי מדינה, שהאמין בצדקת דרכה לאורך שנים רבות מדי.

הוא לא היה "תל אביבי", לא היה מפונק, לא היו לו רכוש או דרכון זר. המחאה הזאת דיברה עליו ואליו, כמו שדיברה למאות האלפים שיצאו לרחובות בקיץ 2011. אבל החורף הגיע. ועם הגשמים נשטפו גם מעטה ההבטחות היפות והתקווה הזעירה שנבטה לרגע.

להמשך קריאה – ילד טוב מדי


גיא וינברגר מסביר מדוע לצפות שחדשות זה סוג של אסקפיזם בדיוק כמו לצפות בטלנובלות

אין שום בעיה בלראות חדשות כדי להתעדכן קצת במה שקורה. זה אפילו מבורך. אבל זה לא המקרה. אין נתונים מדויקים בעניין אבל האזרח הקטן בישראל צופה / שומע / קורא ומתעדכן בחדשות מעל לחמש פעמים ביום והוא עושה כן בזמן כולל של כמעט שלוש שעות. אם מנתקים את הרגלי צריכת החדשות שלנו מהנורמטיביות שלהם רואים שמדובר בלא יותר מאשר בהפרעה אובססיבית-קומפולסיבית או בשמה היותר מוכר ב OCD לכל עניין ודבר. קראו בבקשה את ההגדרה הבאה: "הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית מתאפיינת בביצוע פעולות טקסיות שוב ושוב במטרה לגרש מחשבות. הפעולות הטקסיות מפחיתות את החרדה, אולם לזמן קצר, והן גורמות סבל וטרחה כשלעצמן".

דברים בחיים לא קורים סתם. לכל דבר יש סיבה. בטח אם הוא "גורם סבל וטרחה". מה שמוביל אותנו לשאלה הבאה: איזה צורך מספק פולחן החדשות האובססיבי? התשובה היא הצורך לברוח מהמציאות. מדובר באסקפיזם טהור. אנחנו בורחים מהצרות הקטנות שלנו לצרות הגדולות של האחרים. מהבעיות בעבודה, היחסים המנוכרים עם האישה והעובדה שהבן בקושי מדבר להתבטאויות האחרונות של אחמדיניג’ד, הרצח הכפול בבת-ים וחוק הבריאות שאובמה הצליח להעביר אבל ממש עכשיו.

להמשך קריאה – רוצים אסקפיזם? תראו חדשות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *