עוד כמה בלוגים

אוקטובר 11, 2007 13:47 | מאת | תגובה אחת

זה התחיל עם "כותבים", הבלוג שאתם קוראים עכשיו. זה המשיך עם "רואים" שרזניק כותב. ועכשיו בעידודו אני מארח עוד כמה בלוגים על השרת שלי. תכירו את קוראים,שומעים, צופים ומשחקים.
ועכשיו להמלצות…

שמה נסגר. יובל דרור מדווח על כך בבלוג שלו.

מכיוון שזו מערכת שנבנתה כמבוססת על הסוכן האנושי, יש צורך מכריע בסוכן אנושי שיש לו זמן להשקיע בעניין. גילינו שזמן הוא חתיכת משאב יקר. בנוסף, הסתבר לנו, די במהירות, שהמערכת הטכנולוגית כפי שנבנתה, לא ענתה על הצרכים שלנו ושל הגולשים. הניסיון להשקיע בשפצורים ואף בבניית מערכת חלופית (ותודה למוסטיגמן על הניסיונות וההשקעה), התגלו כמאוחרים מדי.

קצת חבל לי, כי האתר הזה היה מקור בלתי אכזב לקישורים מעניינים ופוסטים מוצלחים. שלא לדבר על כך שאני מעריך מאוד את היכולת של הסוכנים האנושיים לברור את התכנים הטובים ביותר.

קישור לפוסט: שמה! נסגר – סיכום אירוע

שוב המורים שובתים ושוב אולמרט וחבר מרעיו פשוט יחכו קצת, יתנו להם כמה אגורות וימשיכו בחייהם. מקס הזועם מציע גישה אחרת.

אז מקס הזועם מציע שבמקום לשבות, המורים ימשיכו להגיע לביה"ס, וכך גם התלמידים, אבל שהלימודים יופסקו. המורים לא ילמדו את מקצועותיהם, אלא ישבו בחצר וישוחחו עם התלמידים המעוניינים בכך על כשלי מערכת החינוך ועל הסיבות למאבקם. שכל שאר התלמידים יעשו מה בזין שלהם.
אם התלמידים רוצים להפוך את כל בית הספר למחששה אחת גדולה, תפאדל. אם הם רוצים לשחק בטלפון הנייד ולהטריד מינית את התלמידות, שיהיה להם לבריאות, הם ממילא עושים זאת כשרק מורה שחוק ומנוצל אחד עומד מול כיתה של 40 תלמידים. אם התלמידים לא רוצים ללמוד, שלא ילמדו.

קישור לפוסט: השביתה לא תצליח

שירה1973 מספרת על ימיו האחרונים של הכלב שלה. על הקושי שלו לקום, על הכאב שבלראות אותו במצב כזה. אבל מה שתפס את העין שלי היה דווקא הילד שמוציא אותו לטיול.

בשבועות האחרונים אני משלמת סכום חודשי לאחד השכנים, כדי שיקפוץ הביתה בצהריים ויוציא אותו החוצה לעשות את צרכיו ולנשום אוויר כפר. הילד מקפיד להתייחס אליו בכבוד השמור לסבאים קשישים במיוחד. "אתה מצליח להרים אותו?" התעניינתי לפני כשבוע, תוהה כיצד מסתדר בן ה-13 נמוך-הקומה עם 45 הקילוגרמים של השמנמן שלי, והוא השיב: "אני יושב לידו, מלטף אותו ומחכה שהוא ירצה לקום". תשובתו נגעה ללבי מחד אך בלבלה אותי מאידך: "אבל הוא לא קם לבד, זה עלול לקחת המון זמן" ציינתי בפליאה והוא הנהן וענה בשלווה: "כן, לפעמים אני יושב לצדו ארבעים או חמישים דקות, עד שהוא מראה סימנים שהוא מוכן לנסות לקום."
הילד אמנם לא מודע לכך, אבל התשובה הזו שלו זיכתה אותו בהעלאה בשכר בחודש הבא.

אחד הפוסטים היותר מרגשים שיצא לי לקרוא.
קישור לפוסט: החורף האחרון שלי איתו

תגובה אחת

|
|

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *